בס״ד

שאלה א׳

בע״ה פראג עש״ק ג׳ חשון תקמ״ג תשובה שלום להאי צורב. העוסק בחקי חורב. ה״ה כבוד אהובי ידידי הרב המופלא ומופלג כבוד מוה׳ ליזר קרפלש נ״י אשר כעת הוא אב״ד דק״ק ליבנא וגליל קוירשם:

[א] מכתבו מסר כבוד אביו הנעלה לידי והגם דטרידנא בלימוד הו״ת עם התלמידים ותחלת הזמן גרמא. אף על פי כן הצצתי מן החרכים במכתבו. וע״ד שהסופרים מניחים לנערים לכתוב תפילין ואינן מדקדקים אם הגיעו לגדלות בודאי ראוי לגעור בהם. ומה שרצה לחדש ולסייע דברי המג״א בריש סימן ל״ט שאפילו הוא בן י״ג שנים דלא מהני מדברי המרדכי שכתב שקטן אפילו הגיע לחינוך פסול והעיטור כתב שחינוכו של קטן לתפילין הוא בן י״ג שנים ויום אחד וכתב מעלתו שאם נימא שהמרדכי ס״ל כהעיטור ממילא דברי המג״א מפורשים במרדכי. הנה לא עיין במרדכי עצמו רק ראה בבית יוסף שהביאו. אבל זה לשון המרדכי בהלכות קטנות סוף הלכות תפילין והא דתניא קטן שכתב תפילין פסולין היינו אפילו הגיע לחינוך דליתא בקשירה דאורייתא אא״כ בן י״ג שנים והא דר״פ קמא דערכין הכל חייבין בתפילין לאתויי קטן עד קטן היודע לשמור תפיליו וכו׳, הא פירש רש״י בפרק לולב הגזול היינו מדרבנן וכו׳ עכ״ל המרדכי. הרי להדיא שהמרדכי כתב אא״כ בן י״ג ומפרש הך חינוך קטן קודם י״ג מדרבנן:

וגוף דברי המרדכי שפירש אפילו הגיע לחינוך, והמגן אברהם הוסיף מדעתו שאפילו הוא בן י״ג שנים לא אמרינן בו חזקה הגיע לסימנים כיון שהוא דאורייתא. אצלי צריך תלמוד. והנה קיי״ל שחיטת נכרי נבילה ובטעם הדבר נחלקו הרמב״ם ור״י והרא״ש. שהרמב״ם יליף מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו וכו׳. והר״י והרא״ש סברי משום דכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה וכו׳. ונמצא להר״י והרא״ש זביחה דומה לתפילין דדרשינן וקשרתם וכתבתם מי שהוא בקשירה ה״נ דדרשינן בשחיטה מי שהוא בזביחה. והרי משנה מפורשת בחולין וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה. ואם כן שחיטת קטן כשירה. וקשה מ״ש לענין שחיטה מקרי בר זביחה ומ״ש דלענין קשירה דלא מקרי בר קשירה. {הגהות ר״א פלעקלש/ נ״ב עיין ש״ך יו״ד סי׳ א׳ ס״ק ק״ז, ועיין תב״ש שם ס״ק מ״ט.} {הגהות ר׳ חזקיה פייבל פלויט/ אולי י״ל שחיטת חולין לא בעי כוונה וכתיבת תפילין בעי כוונה.} ועל כרחך צ״ל דאף דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו מ״מ אביו מחויב להפרישו מטעם חינוך כמבואר בדברי הרמב״ם וכן הוא בש״ע א״ח ריש סימן שמ״ג לכך מקרי בר זביחה. אם כן הוא הדין בתפילין אם הגיע לחינוך מקרי בר קשירה {הגהות רב״פ/ נ״ב י״ל דוקשרתם לא שייך אלא במי שהוטל עליו לקשור תפילין ועל קטן ליכא חיוב מצוה זו עליו רק על האב יש חיוב מצות חינוך אבל וזבחת אין חיוב מצוה כלל על שום ישראל אלא להכשיר הבשר אמרה תורה מי שרוצה לאכול יזבח ואז הוכשרה הבהמה לאכילה. ושפיר י״ל דמצות וזבחת קאי על הקטן דהא בלא הכשר הזביחה גם הקטן מנוע מלאכול דהא ב״ד מפרישין אותו שלא לאכול לא אמ״ה ולא נבילה. וא״ש לגביה וזבחת ואכלת. ויעוין בש״ך יו״ד סי׳ א׳ ס״ק כ״ז שכתב בזה״ל אבל ודאי דקטן מצווה שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה ע״כ. ולכאורה דבריו צ״ע דלא מצינו כלל שיהיה שום צווי על הקטן אלא שהב״ד מפרישין אותו. ויעוין בפמ״ג או״ח במש״ז בפתיחה כוללת ח״ב אות ג׳ שרוצה לחדש בדעת הש״כ די״ל דרק מ״ע דקום ועשה רחמנא פטריה לגמרי לקטן משא״כ ל״ת קטן חייב אלא דלאו בר דיעה הוא כו׳ יעוי״ש. ובתשובת מהרי״ל סימן רכ״ג מבואר דחרש ושוטה בני מצוה נינהו ופקחים מוזהרים עליהם דאי הוי כבהמה יחשב שחיטתו אפילו באחר עע״ג כשחיטת נכרי וקוף כו׳ יעו״ש, וקטן לא הזכיר כלל. שוב מצאתי בת״ש סימן א׳ ס״ק מ״ט שמביא ראיה מסנהדרין נ״ה ע״ב דכיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא כו׳ נשמע דקטן עושה איסור אם עבר על המוזהר בתורה. ועכ״פ לפי מה שמחלק הפמ״ג הנ״ל בין איסור ל״ת לעשה יש ג״כ לדחות קושית המחבר דוקשרתם לא שייך כלל בקטן אבל וזבחת ואכלת שייך בקטן דהא אסור לו לאכול משום אזהרת אמ״ה או איסור נבלה ולזה מדייק הש״ך דהא אסור לו לאכול בלא שחיטה אבל נכרי דאינו בר זביחה יכול לאכול ע״י נחירה.} וק״ו הדברים שהרי באוכל נבילות לדעת הרשב״א בסוף פרק חרש אפילו אביו אינו מחוייב לחנכו. דהרשב״א ס״ל שאין חיוב חינוך אלא במצות עשה ולא במצות לא תעשה. ואם כן בתפילין ודאי שייך חינוך בהגיע לחינוך וא״כ נראה מכאן שאין דברי המרדכי מוסכמים. ואמנם אמרתי שאין מזה ראיה דאף שאין בית דין מצווין להפרישו מ״מ אסור להאכילו בידים כמבואר שם בסימן שמ״ג וצריכין אנו לעיין אם זה שאסור להאכילו בידים הוא אסור מן התורה א״כ שפיר יש לחלק בין זביחה לתפילין. וביבמות דף קי״ד ת״ר לא תאכלום וכו׳ להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תאכלון לא דלא ליספו להו בידים ת״ש וכו׳ ת״ש וכו׳ וצריכא יעויין שם. וא״כ כיון דאיכא צריכתא אין כאן ג׳ כתובים וילפינן כל התורה מהני תלת ואסור ליספו להו לקטנים איסור בידים מן התורה. והטור יורה דעה בסימן שע״ג חלק עם הרמב״ם שהרמב״ם פסק שאין גדולים מוזהרים על הקטנים להפרישם מטומאת המת רק מוזהרים שלא לטמאם בידים והטור סובר שמצווים להפרישם מן הטומאה. ודברי הטור לכאורה תמוהים שהרי אמרינן בפרק חרש דלא ליטמאו להו בידים. והב״י באורח חיים סימן שמ״ג מישב דברי הטור דס״ל להטור דכל הני דחויי הוא רק מעיקרא שהי׳ מותיב מכל חד בפני עצמו דחה כן. אבל להמסקנא שנכתב זה בג׳ מקומות הוו להו שלש כתובין ואין מלמדין. וממילא אין הכרח לאוקמינא דלא ליספו בידים ואף דעביד צריכותא לאו דוקא נינהו דהרי אי הוה כתיב נבילה וטומאה הוה ילפינן כל התורה מינייהו יעויין שם. ומעתה לדברי הבית יוסף לדעת הטור ליכא בנבילה ובכל שאר אסורי תורה לימוד כלל ורק דמשמעות הבית יוסף דלענין דלא ליספו בידים ודאי אסור בכל התורה מ״מ כיון דליכא לימוד על זה אולי הוא רק מדרבנן:

אך ריהטא דלישנא של הב״י שם משמע שהוא מן התורה שהרי כתב שאם בהני תלת אין האזהרה רק דלא ליספו בידים א״כ בשארי אסורים מותר אפילו בידים ואם איתא שיש לאסור מדרבנן א״כ אולי בשארי איסורים הוא מדרבנן. ולכן נראה דדעת הבית יוסף דלענין דלא ליספו להו בידים אין צריך קרא רק מצד הסברא הוא {הגהות ר׳ חזקיה פייבל פלויט/ והסברא דאמרי׳ תקלה איכא אף דקלון ליכא} ואף דמתחילה דחה דקרא דשרצים ודם דטומאה אתי דלא ליספו בידים וא״כ משמע דמצד הסברא לא ידעינן לה מ״מ למסקנא לדעת הטור הוא מצד הסברא ובלא״ה הרא״ם הביאו המשנה למלך בפ״ג מהלכות אבל ומיישב דעת הטור בגווני אחריתי ולדבריו בטומאה הוא דמשמעות הקרא שחייבים להפרישו שאני כהנים שריבה בהו מצות יתרות ובשרצים ובדם מפרשינן קרא דלא ליספו בידים ושוב ילפינן כל התורה כולה משרצים ודם דכי פרכת מה לשרצים שאיסורן במשהו דם יוכיח מה לדם שכן כרת שרצים יוכיחו וממה הצד ילפינן בכל התורה באופן שאין לנו הוכחה לדחות דברי המרדכי וממילא קם לי׳ פסקו של המרדכי וקטן אפילו הגיע לחינוך פסול לכתוב תפילין:

ואמנם מה שהוסיף המגן אברהם להחמיר אפילו הוא בן י״ג שנים צריך תלמוד. ודע שמה שכתב המגן אברהם עד שיהיה בן י״ח שנים הוא אצלי דברים תמוהים וכי מה חילוק יש בין י״ג שנים לי״ח שנים לענין ב׳ שערות ואם לא אמרינן חזקה דרבא כשהוא בן י״ג גם כשהוא בן י״ח שנים לא אמרינן חזקה שהגיע לכלל סימנים. ובחושן משפט סימן ז׳ סעיף ג׳ שהזכיר המחבר בן י״ח שנים שם הטעם שיהיה גבר בגוברין להציל עשוק ואדרבה שם משמע דגם בהיותו בן י״ח לא אמרינן חזקה שהרי כתב שיהיה בן י״ח וגם הביא ב׳ שערות באופן שדברי המג״א אצלי נפלאים ולא ידעתי מקור לזה. {הגהות ר״א פלעקלש/ נ״ב גם בס׳ אליה רבה הניח הדבר בתימה ואני בילדותי כתבתי בגליון הש״ע בן י״ח נראין קצת שערות בזקן שוב א״צ לבדוק אחר ב׳ שערות כמבואר בהגהות רמ״א א״ח סי׳ נ״ג ס״ח. ואח״ז נדפס ספר פרי מגדים ומצאתי שכוונתי לדבריו של גדול והנאיני /וההנני/} ובגוף הדין אם סמכינן בזה על חזקה דרבא כיון שהגיע לכלל שנים הנה הארכתי בזה בחיבורי נודע ביהודה מהדורא קמא חלק אה״ע סימן ס״א {הגהות ויאמר שלום/ נ״ב עי׳ מה שציינתי שם} שהחזקה הזו חזקה אלימתא היא והא דלא סמכינן עליה בחליצה היינו משום שיש כנגדה חזקת יבמה לשוק או מטעם שאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לברר והרי בידינו לבדקו וביארתי שם בארוכה שבמקום שאי אפשר לבודקו היכא שאין נגד חזקה זו חזקה אחרת ודאי סמכינן עלה והיכא שיש כנגדה חזקה אחרת או שהיא להוציא ממון ביארתי שיש בזה מחלוקת הפוסקים. והנה הא דאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לברר הוא דוקא אם להוציא מחזקת איסור. ועי׳ במג״א סימן תל״ז ס״ק ח׳ ובאמת שדברי המג״א בסימן ח׳ ס״ק י״א ודברי המג״א שם ס״ק יו״ד צריכין עיון. ועכ״פ תפילין שכתבו נער שהוא בן י״ג שנים ויום א׳ והנער שוב איננו לפנינו ודאי סמכינן על החזקה דרבא שכיון שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימנים והתפילין כשרים אבל להניחו לכתוב לכתחילה קודם שבדקוהו אם הביא סימנים תליא במה שדברי המג״א סתרי אהדדי בסימן ח׳ ובסימן תל״ז ולכן ראוי להזהיר הסופרים על זה. ולרוב הטרדה אקצר דברי הד״ש:

הק׳ יחזקאל סג״ל לנדא

{הגהות שכר טוב/ נ״ב עי׳ קמא חאה״ע סי׳ מ״א ובהגהות ויאמר שלום שם. ועי׳ תשו׳ כתר כהונה סי׳ א׳ ותשו׳ שיבת ציון סי׳ ד׳ מן ד״ה ולבאר והלאה.}




אין פרושים.

לפרש

כדי לפרש צריך להתחבר.