בס״ד

סימן ב׳

ב העור שכותבין עליו. ובו י״ב סעיפים:

[א] כתיב למען תהיה תורת ה׳ בפיך ודרשינן מיניה שאין כותבין ספר תורה תפילין ומזוזות אלא על עורות מבהמה חיה ועוף הטהורים [וכן השערותוהגידין אינן כשרות אלא ממינים אלו] שהן מותרין לפיך ואפילו הן מנבלות וטרפות ואפילו מנחורות ועקורות כשרות דלא בעינן אלא ממין המותר לפיך לאפוקי בהמה חיה ועוף הטמאים ועל עור הדג אפילו הוא טהור אין כותבין עליו מפני הזוהמא שאינה פוסקת בעבודה עור השליל מקרי עור לענין זה וכותבין עליו ספר תורה תפילין ומזוזות והואהמובחר ואחרי כן עור העוף ואחרי כן עור החיה ואחרי כן עור בהמה ואחרי כן עור נבלה:

[ב]צריך שיהיו העורות מעובדין לשמה דהיינו שכשמניח אותן לתוך הסיד שהוא תחלת העיבוד יאמר עורות אלו אני מעבד לשם ספר תורה [ע״ל סעיף ד׳] ולשם זה אני אשים אותם לתוך הסיד. וישים אותםמיד לתוך הסיד. וכיון שהתחלת העיבוד הוא לשמה אזי גם המלאכות האחרות כמו חלוקתן וגרידתן כולן בתר התחלת העיבוד גרירין. ומכל מקום נכון שגם בכל מלאכה ממלאכות האחרות יאמר כן שהוא עושה לשמה [בני יונה] וכן בתחלה כשנותן את העורות לתוך המים שיתרככו ויוכשרו לעיבוד יאמר גם כן שהוא נותן אותם לשמה. אבל בדיעבד כל זאת אינו מעכב כיון שתחלת העיבוד נעשה לשמה. אבל אם תחלת העיבוד [דהיינו הנתינה לתוך הסיד] לא נעשה לשמה אףעל פי שגמר העיבוד נעשה לשמה אין להתיר [מלאכת שמים בשם קצתפוסקים ודלא כט״ז]:

[ג] יש אומרים דצריך דוקא להוציא בשפתיו שהוא מעבד לשמה וכן נכון לעשות לכתחלה כי אין הקדושה חלה במחשבה אלא בדיבור שהדיבור עושה רושם גדול [בר״י בשם הרדב״ז] אבל בדיעבד יש לסמוךעל הפוסקים דגם במחשבה סגי:

[ד] ספר תורה. תפילין.ומזוזות. חלוקות בקדושתן. קדושתספר תורה גדולה מקדושת תפילין. וקדושת תפילין גדולה מקדושת מזוזה. ולשמה דקדושה קלה לא חשיב לשמה לקדושה חמורה. כגון קלף המעובד לשם תפילין אינו כשר לכתוב עליו ספר תורה. אבל לענין מצוה קלה דהיינו לכתוב עליו מזוזה יש אומרים דשפיר חשיב לשמה. דלשמה דקדושה חמורה עולה גם לשמה דקדושה קלה. אבל יש לפקפק בזה ולומר דכל קדושה צריכה דוקא לשמה ממש. ועוד יש מפקפקים בזה משום חששא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. וגם על ידי תנאי יש מפקפקים. לכן המובחר הוא לעבד אתהעורות בפרטית לשם קדושתן. את אשר לספרתורה לשם קדושת ספר תורה. ואשר לתפילין לתפילין. ואשר למזוזות למזוזות. אך אם אי אפשר לו לעשות כן. אזי בשעת הדחק יש לסמוך על האומרים דסגי כשאומר בתחלת העיבוד לשם קדושת ספר תורה ולשם תפילין ולשם מזוזה ולשם עור לבתים. או שיאמר בדרך תנאי עורות אלו אני מעבד לשם קדושת ספר תורהואני מתנה שאם ארצהלשנות לתפילין או למזוזה או לבתים יהיה הרשות בידי [עיין חקירה א׳ אות ל״ח] [ועיין לקמן סימן כ״ה סעיף א׳ וסעיף ב׳]:

[ה] נכון לדקדק בקדושת העיבוד לשמה כל מקום שאפשר למצוא על ידי ישראל ולא על ידי נכרי. ואף על פי שהישראל אינו מעבדו ביופי כמו הנכרי (בני יונה) כדי לחוש לדעת הרמב״ם וסיעתיה שפוסלין אם עיבדן עכו״ם אפילו ישראל עומד על גבו ואומר לו עבוד לשמה משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. אבל במקום שאין עבדן ישראל שכיח יש לסמוך על הפוסקים שמכשירין אם ישראל עומד על גביו ואומר לו עבוד לי עורות אלו לכתוב עליהם ספר תורה וכו׳ ואמרינן דנכרי מסתמא אדעתא דישראל קעביד. ודוקא אם מצוה כן לעכו״ם בפיו והוא שומע אבל מחשבת ישראל לא מהני לעכו״ם. וגם צריך להיות סמוך ברגע שהוא נותן את העורות לתוך הסיד ולא מהני מה שאומר לו קודם לכן (נוב״ת סימן קע״ה) ואם יש להעכו״ם פועלים גם כן עכו״ם אזי צריכין גם הפועלים ההם לעמוד שם כשהוא מצוה לעבדן לשמה (בני״ו ומלאכת שמים) מיהו אם אפשר יסייע לו הישראל קצת בתחלת העיבוד כשנותנו לתוך הסיד ויאמר שהוא עושה לשם ספר תורה וכו׳. וכן נוהגין. ומה טוב אם יוכל הישראל לסייעו קצת בכל העבודות דהיינו במתיחתן וגרידתן וסחיטת המים וכדומה. ובדיעבד אפילו לא סייעו כלל כשר אם צוה לו מתחלה (אבל אם תחלת היבוד לא היה לשמה גם בישראל לא מהני לעשותו לשמה כמ״ש בסעיף ב׳):

[ו׳] כשמעבדין על ידי עכו״ם יסמן העורות בנקבים במרצע כעין אותיות ולא חיישינן אחרי כן שמא החליפם וזייף את הסימנים משום דמירתת פן יכיר הישראל בטביעת עין שיש לו בסימנים או מפני שאלו הנקבים נעשו מחדש. ויש מי שאומר שלא יסמן במרצע אלא יחרוץ אותיות על הראש מבפנים (ברוך שאמר) עוד צריכין להשגיח מאוד לאחר העיבוד כי לפעמים העכו״ם מניח מטליתים על הנקבים שהיו בעור ומטליתים אלו מסתמא מעור שלא נעבד לשמה (ואולי גם מטמאים) ובקושי הם ניכרים לאחר העיבוד כי אם נגד השמש (מחה״ש סימן ל״ב ס״ק י״א):

[ז׳] צריך שיהיו מעובדים בעפצא או בסיד וכיוצא בו מדברים שמכוצים את העור ומחזיקין אותו. וצריך ליזהר שיניח את העור בסיד עד שיפלו השערות מעצמן לא על ידי גרידה ואם מוציאו קודם לכן לא יכתוב עליו משום דהוי דיפתרא (ברוך שאמר):

[ח׳] שלש עורות הן. גויל וקלף ודוכסוסטות. כיצד העור שלם לאחר עיבודו נקרא גויל. ובימים הקדמונים היו נוהגין שלאחר שהעבירו את השערות מן העור קודם עיבודו היו חולקין אותו בעוביו לשנים והיו לשני עורות. אחד דק והוא שממול השערות ונקרא קלף. ואחד עב והוא שממול הבשר ונקרא דוכסוסטות. הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ס״ת על הגויל במקום השערות ותפילין על הקלף במקום הבשר ומזוזה על דוכסוסטות במקום השערות. ואף על פי שכך היא הלכה למשה מסיני אם כתב ס״ת על הקלף כשרה ולא נאמר גויל אלא למעט דוכסוסטות וכן אם כתב מזוזה על הקלף או על הגויל כשרה לא נאמר דוכסוסטות אלא למצוה:

[ט] קלפים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבים עליהם בצד הבשר. כי מה שמגרדין קליפתו העליונה שבמקום השערות אינו אלא כדי מה שצריכין לתקנו ולהחליקו ואפילו אם היו חולקין את העור לשנים היו צריכין לגרר ממנו כך ומצד הבשר גורדים הרבה עד שלא נשאר אלא הקלף. וקלף זה מובחר גם מגויל וכותבים עליו לכתחלה ס״ת ואין כותבין בזמנינו על הגויל. וכשר גם למזוזה. אמנם צריכים ליזהר לגרוד היטב מצד הבשר שלא ישאר שם שום קליפה דקה במקום הכתיבה. דקליפה זו היא דוכסוסטות ואם כתב עליו אפילו רק אות אחת בין בס״ת בין בתפילין בין במזוזה פסול. והסימן הוא מה שיכול לקלוף ולהפריש במחט אפילו קליפה כחוט השערה זהו דוכסוסטות (כ״כ בס׳ נטיעה של שמחה ובס׳ מעון אריות):

[י] אם שינה וכתב על קלף זה במקום השערות. תפילין ס״ת או מזוזה פסולים (ע׳ ביאורי הגרא״וו):

[יא] כתב מקצת ס״ת על הגויל ומקצתו על הקלף פסול לפי שהוא כמו שני ספרים. אבל אם עשה חציו גויל וחציו צבאים פירוש עור צבי או של שאר חיה אף על פי שאינו מצוה מן המובחר כשר:

[יב] מה שנהגו קצת סופרים שאחר עיבוד הקלף בסיד מושחין אותו בצבע לבן שקורין לאג ועל ידי זה הוא חלוק ובהיר בלבנותו מאוד יש מי שמכשיר ויש מי שפוסל משום דחייץ בין הכתב לקלף ונכון להחמיר:




אין פרושים.

לפרש

כדי לפרש צריך להתחבר.