בס״ד

הלכות יין נסך

בטו״ב גד״א. אתחי״ל ד״א. ספ״ר אמרכ״ל.
עמ״י עש״ו. הלכו״ת יי״ן נס״ך.

תנן בפרק רבי ישמעאל לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אף על פי שנוטל בידו ונותן לתפוח שאין עושה יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר, ואיתא בגמרא [אמר] רב הונא יין נסך כיון שהתחיל לימשך עושה יין נסך, פירוש דרכן היה לדרוך בגיתית ופוקקין הגת עד שגומרים לפנות הענבים לעשות תפוח באמצע ואז מסירין הפקק והוא זב לבור ואם שוב נגע גוי ביין שבגת הוי יין נסך שאז נחשב יין, ומפריכים ממתניתין דתנן לוקחין גת בעוטה ומשני פקוקה ומליאה, ומשמע דתרוייהו בעינן שאם אינה מליאה אפילו פקוקה מקרי המשכה מה שנמשך על הגת קצת ממקום למקום לרב הונא, וכן פירש״י שלא זז היין ממקומו אלא במקום שנסחט שם עמד. ובמסקנא אוקימתא לדרב הונא במשנה אחרונה דתניא בגמרא בראשונה היו אומרים אין בוצרין עם הנכרי בגת שאסור לגרום טומאה לחולין (שבח״ל) [שבא״י] ואין דורכין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה ואסור לסייע ידי עוברי עבירה אבל דורכים עם הנכרי בגת ולא חיישינן לדרב הונא, חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא והיינו משנה אחרונה ומעתה מתניתין אפילו כשאין פקוקה, והלכה כרב הונא דמשמע ההוא ינוקא דתני ע״ז בשית (שיתן) [שנין] פירוש בן שש שנים בעו מיניה מהו לדרוך עם הנכרי בגת אמר להו שפיר דמי. ושמעתי מפרשי׳ מלאה שעמדה על מלואה שלא נמשך היין לבור ואפילו נמשך ממקום למקום על הגת. ואינו נראה דהאי מפקוקה שמעינן, מליאה למה לי וכי היכי דלרב הונא הוי המשכה כשדורכין על הגת אף על פי שיש שם תערובת ענבים ה״נ כשאנו דורכים בגיגיות אם משך ענבים לצד אחר לעשות גומא (לצנן) [לסנן] היין הוי המשכה. וכן כשמשבר הענבים בעץ מושכן לצד אחר הוי נמי המשכה ובלבד שיתכוין להמשכת יין אבל אם אין כונתו אלא כדי שיכנס בגיגית הרבה (אף על פי שמנטפות אין בהם משום הכשר משקה פרש״י) אין נראה להחמיר אף על פי שיש שם יין כדתנן בפרק אין מעמידין הדבדבניות אף על פי שמנטפים אין בהם משום הכשר משקה ופרש״י דבדבניות אשכול של ענבים וקאי ארישא ואילו מותרין באכילה ומשמע דאפילו הדבדבניות מבוקעים מותרים דאילו היה משום יין נסך אפילו היו מבוקעים צריכה הדחה ואף על גב דאוקי לה בגמרא דבעי להו לאכילה ובכלים שאינם מזופפין היינו משום הכשר, אבל לגבי יין נסך בכל עניין מותר, כיון שאמ׳ שאינו מתכוין להמשיך ואפילו אם מרוסקים [כדתנן] בסיפא הדורך עם הנכרי בגת. ומדברי רש״י ורבינו שמואל משמע נמי דאם נמשוך על הגת ממקום למקום הוי יין נסך וגם בפסקיהם משמע [דה״ה] (כתוספתא) אם עושה גומא או המשיך או הוציא יין ממנה דרך הברזא. וראייה מדתניא בתוספתא דעבודה זרה דתניא הלוקח העביט מן הגוי ומצא תחתיו גממיות מותר משום דנעשית מעצמה אבל צידי גממיות נעשו על ידי מעשה ועביט היינו גיגית כדאמר באיזהו נשך עביט של ענבים:

נמצא בתשובת ר״ת שהיה נוהג להתיר ורבינו שמריה החזירו מכל אילו הראיות, ורבינו יואל בתשובה בשם הגאונים דהלכה כמשנה אחרונה כרב הונא דלא שרי אלא פקוקה ומליאה ולאחר שנתמלאת הגיגית מן הענבים אז שרי כדרוכים כי ה״נ:

וזה פסק התוספות והשתא קים לן כמשנה אחרונה דמשהתחיל לימשך נעשה יין נסך, ונהגו העם כפירוש ר״ת דלא הוי המשכה עד שיתחיל לקלח חוץ לגת או עד שיתן לתוך הגיגית פילא או גרגותני שנעשית המשכה חוץ ממקום הענבים וזגים והבא לחוש לדברי רש״י תבא עליו ברכה. מיהו אף לפירושו לא חשיבא המשכה אלא במפנה הענבים מזוית ואין הענבים נשארים במקום היין כלל. וכן באותה גיגית שיש בה ברזא אם המשיך הברזא (הוי המשכה) והוי דבר שעל ידו המשקה נפרד חוץ מן החרצן הוי המשכה מיהו בברזא גדולה שהמשיך והענבים יכולים לצאת תוך הנקב לא מקרי המשכה ולית לן בה. גם נראה שאם נטל בתוך כלי גדול מן היין בלול באותה הגיגית ודאי הואיל שהתחיל למשוך הויא המשכה להחשיב גם השאר וליאסר במגע גוי. מיהו אם בכלי קטן נטל הימנו כדי לשתות דבר מועט כ״כ לטעום ודאי לא חשיבה המשכה רק באותה יין עצמו שבתוך הכלי אוסר מגע גוי הואיל ואין ענבים מעורבין בו. מיהו קשה על מנהג העולם דא(י)נו לוקחים מאותם גיגית שבבית הגוים ולפעמים שוהין לזמן מרובה בבתיהם, ואמאי לא חיישינן שמא המשיך היין. ויש לומר דסתם יינן דרבנן הוא ולא גזור כ״כ ועל כך אנו סומכין להתיר. מיהו קשה דאיתא בהדיא בירושלמי אם העלים מעינים אסור לכך יש מחמירין לתת על הגת משעה שנותנים הענבים לשים סדין ומפה ולחותמה מיהו יש ליישב דלא קשה כלל מההוא דירושלמי דיש לחלק לפי שהיו בימיהם מערבים הענבים בשעה שהיו נותנים אותם לגיגית ולכך ודאי שייך טפי למיגזר שמא עשה הגוי בהן המשכה שהרי יש בה רוב יין צלול אבל עתה מנהג לתת הענבים בגיגית קצת שלימים וליכא רוב יין צלול על כן נוהגין היתר עכ״ל: בעא מיניה רב יימר מרב כהנא גוי מהו שיוליך ענבים בגת אמר לו אסור משום לך לך כו׳ ואפילו בדו׳, דבגת שהומשך ממנו מיירי. ואיבעיא ליה כשהוא משליך הענבים לתוך היין שבגת אם הוא אסור מתוך כחו של גוי דהא משכשך ביין שבגת בהשלכתו. איתיביה גוי שהביא ענבים בסלים ובדרדורין אף על פי שהוא מזלף מותר, אמר ליה הביא קאמרת אנא קאמינא אפילו לכתחלה (אפילו) [אסור] שמא יגע ביין שבגת. ונלמד מכאן דמותר להניח להוליך הענבים אפילו דרוכים כדאיתא הכא אף על פי שהוא מזלף מותר וכשהוא בא לזרוק הענבים לתוך הגת יזרוק הישראל דשמא יגע גוי ביין:

דין גוי אדנא וישראל אכובא מגביה החבית כדי שישפוך היין לכובא אם מסייע גוי לישראל דכל היכא דאיכא כח גוי אסור ואם כח אחר מעורב בו מותר אפילו מה שיצא אבל לכתחילה אסור כן שמא יגע בו גוי ולא אדעתא או שמא יניח הגוי לבדו לשפוך היין והוי ליה כחו כדאמרינן בהשוכר אמר רב חסדא כי שפכיתו לא תיתי גוי לסייע בהדייכו דילמא דמישתלי ושפיך בקילוח של גוי ורבינו שמואל פסק דגוים כשנושאים יין לישראל במוט ונשפך קצת לחוץ שרי אף מה שיצא דכח הגוי שלא בכונה לא גזור ואפילו אם מתכוונים לשפוך נראה דמותר מה שבגיגית או שבדנא היכא שנשפך ממנו לקרקע דקאזיל לאיבוד דאין דרך ניסוך בכך ואפילו נשפך הכלי מותר מה שבגיגית ואפילו אם נתכוין הגוי לשפוך בכלי וכגון דקטופי דלא נחסר בניצוק חיבור ואפילו איכא ניצוק לא נהירא למיתסר וכן פסק רבינו ברוך: מיניה ומיניה הוא הלכך הבוצרים המביאים ענבים בסלים ובדרדורים אין מניחין לגוי לזרוק מן הדרדורים או מן הכלים לגיגית אלא ישראל אוחז בהם וזורק בגיגית ואם ישראל מסייע לגוי לזרוק בגיגית אין בכך כלום אלא שאסור לעשות כן שמא יניחו לפעמים לזרוק לבדו והוי יין נסך. ומאן דשרי כדאמרינן אמר רב הונא ורבינא ורב אחא לקולא והלכתא כוותיה:

פסק לישא עם הגוי במוט אמר רב אשי זיקא בין מליא בין חסירה שרי, וכן הלכה. ספר הישר. מכאן אנו נוהגין לישא עם הגוי במוט בכובא ואפילו אם נגע ביין על ידי מוט אין דרך ניסוך בכך. הכי פסק רבינו שמואל. ורבינו שלמה הורה כן שמותר להניח שני גוים לישא במוט ואפילו אין ישראל מסייע ואפילו שפך ממנה מה שנשא׳ בכובא מותר ומה שנפל בקרקע לא חיישינן שחוזר ונוטף עליו ולא הוי חיבור לאותו [שבכלי] דהאי שנפל אינו נסך לגבי ניצוק חיבור דאין דרך לנסך לעבודה זרה בכך אלא בכלי אבל מה שנפל מן הכובא אם נפל בכלי אסור לשתות: מעשה לבינה קעביד. שמעינן מהכא גוי המהדק מגריפות של גיגית מלאה יין כדי שיתחברו סדיקים שבאורכה מלמעלה למטה אין זה במהדק חבית הנפקעת לאורכה דחבית מבוקעת מזומנת ליפול חציה לכאן וחציה לכאן וכשמחברה מחבר היין זה לזה אבל גיגית יין במקומה עומדת על ידי הדוקו הראשון ועל ידי המהדק סדק קטן שיש שם שיוצא היין מהדקו הילכך אפילו לאורכה שפיר דמי, וכן לחביות עץ שלנו אבל אסור להניח לגוי לתחוב המטלית או נעורת בסדיקיה לפי שנוגע ביין והוי כההוא חביתא דאישתקיל ברזא ואהדרה גוי. אבל לפותיא מעשה לבינה קעביד, פירוש אינן עושין דבר אלא כמי שמהדק לבינה על חבית חברתה, וחבית שלנו מותר להניח לגוי לתת עליהם מגריפות שקורין רייפא אפילו כשיש בהן יין שגם הוא מעשה לבינה שדוחק הנסרים זו לזו, כך פסק ספר התרומה:

מדדו בקנה וכו׳ בכל אילו היה מעשה ואמרו ימכר ורבי שמעון מתיר בשתייה ומסיק בגמרא דדלית הילכתא כרבי שמעון:

יין בחצר אחרת מותר והוא שיש מפתח וחותם בידו ובלא מפתח הואיל ופתוח לרשות הרבים, כך פסק רבינו שמואל מצרפת:

ומעשה היה שעשו חופה והיה יין במרתף והלך הגוי במרתף והתירו היין, חדא דיוצאין ונכנסין היו היהודים ועוד שהרי נתפס עליו כגנב ומותר:

מעשה אירע ששכח יהודי מרתפו פתוח כמו שאמרנו למעלה, ומביא הרבה ראיות להתיר:

כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף. נראה להר״ר אברהם בר שמואל החסיד דבחותם אחד סגי דקיימא לן כרבי אלעזר אף על פי דעת׳ דיקדק הכא בתר האי דאמרינן דתרי צריך. משמע מהכא חומץ שלנו בנגיעת גוי מותר מדאמרינן בחותם אחד דלא אתי לאחלופי בנסך שלו אבל חומץ שלנו אם נגע בו נראה היתר דכהאי גוונא אמרינן ביין מבושל דקתני על יין מבושל דאינו נאסר במגע גוי והכי הלכתא בפירושים צרפתים: והא דאנו מניחין חומץ בביתא בלא שמירה מהאי טעמא. ומיהו צריך לאסור כיון שמשימין בו יין תדיר ויש בו טעם יין והלכתא לאיסור׳. אבל רבינו אליקים פירש כיון דלא חזי לניסוך אי איכא חותם אחד לא טרח ומזייף וכיון דאיכא חותם אחד לא טרח ונגע. רבי שמואל החסיד פירש שאין צריך חותם בתוך חותם לחומץ כליין לפי שאין מכניסים לעבודה זרה חומץ ולכך סגי בחותם אחד ולעיל אשמועינן דיין מבושל שלהם כיין חי שלהם אבל יין מבושל שלנו אין לו דין כיין חי שלנו. והר״ר אברהם בר שמואל מורה כאן היתר גמור ואין מפרסים הדבר כיון דנהיגו בו איסורא והר״ר שמואל מרויגשבורק הורה כן משמו של רבינו יצחק:

פסק רבינו שמואל דחומץ של ישראל אינו אסור אם נגע בו. אבל האידנא שאין אנו בקיאין יפה בטעם של יין אם חומץ הוא יאן להורות ועוד כל דבר שאחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם. ועוד ראיתי תשובה בשם רבינו שלמה גוי ששיכשך ידו בחומץ אסור אף על גב דלא מנסכי לעבודה זרה חומץ משום גזירת יין נסך. אבל טעם אחר לא אמר אלא הבנתי סברתו שאמרו משום יין נסך כאשר כתבתי למעלה ואיכא למימר דדוקא קאמר שיכשך דילמא אתא לאחלופי בשיכשך דיין נסך שהוא אסור דאורייתא, אבל במגע בלא שיכשך לא אמר. והר״ר שמריא אסר לתלות החומץ בבית דזימנין נותן בו יין ולא ידעו אי חומץ הוא אי יין הוא ורבינו יודא בר קלונימוס אסרה מטעם זה אבל רבינו משולם מברבונא התירו אפילו במגע גוי והשיב לו רבינו יעקב. (הילכך אסור ליתן שמרים לגוי לאפות ונהגו בו בשפירא איסור לפי שמגע גוי אסור. בספר רבינו ברוך ממענץ אם איתא דמערבי ביה מיסרח סרח והילכך מותר לנו חומץ שכר של גוים כשלוקחו מתוך כלי הנתון בו לקיום דאי מערבי ביה דורדיא דיין נסך מסרח וכן משקה העשויה מתותים הנקרא מורו״ט נראה דשרי דאי מערבי יין מיסרח סרח ומתקלקל אבל כשהגוי מוציאו מן החבית למכור אז צריך ליזהר שלא יערבו בו יין לפי דדמיה של מורו״ט יקרים מדמי היין כי האי דאמרינן לקמן בשילהי פירקין יין תפוחים הבא מן האוצר ומן ההפתק מותר, והנמכר בקטלוזא לפני חנוני אסור לפי שמערבין בו יין. ויש מחמירים ואוסרים אותו מורו״ט של גוים לגמרי לפי שאינו מתקלקל בתערובת היין והמיקל לא הפסיד עכ״ל רבינו ברוך:

ושמרי יין של ישראל נראה שאם נגע בהן גוי שהן אסורין אף על גב דאין דרך ניסוך בשמרים, מיהו כיון דאפשר לסננם ולהוציא מהם היין כעין בוכ״ט משום הכי אסור והלכך אסור לאדם ליתן שמריו לגוי לאפות לו וכן נוהגין בו איסור בשפיר״א אבל מורי רבינו יקר ז״ל היה מתיר בדיעבד אפילו שמרי יין ממש לפי (שהשמרים) שמייבשין השמרים בחמה עד שהם כחרס וכן עושין כל ימות השנה מחנוכה ואילך לאחר שכלה יין חדש, והואיל ונתייבשו השמרים עד שאין בהם טעם יין אמאי אסור לחמץ בהן, והאי דאמרינן האי דורדיא דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי, היינו אותם שלא נתייבשו בחמה אלא מונחין הכי בלא יין ואפילו הכי מתייבשין לעצמן לאחר י״ב חודש. והדברים קל וחומר אם מעצמן מתייבשין לאחר י״ב חודש ואפילו הכי אינן כחרס ומותרין כל שכן כשהן כחרס על שנתייבשו בחמה שהן מותרין. וכן מצאתי סמך בירושלמי במסכת דמאי דקאמר שמרי יין שיבשו אין בהם איסור עבודה זרה ומשמע אפילו בתוך י״ב חודש ועוד האריך הרבה ופירש דבדיעבד אפילו חימץ בשמרים של גוים מותר והא דאמרינן שמרים אסורים בתוך י״ב חודש, היינו לשאר הנאות כגון לתמד אי נמי כגון לחמץ עיסה לכתחלה אבל בדיעבד מותר לכל ישראל וראיותיו מפורשות בספר רבינו ברוך, אך חכמי שפירא ורבינו ברוך חולקים ואמרי דוקא לאחר י״ב חודש אבל בתוך י״ב חודש אין לה תקנה ואפילו נתייבשה בחמה ועוד נימצא בתוספתא דדמסכת תרומה בפרק בתרא שמרי גוים שיבשו אסורים בהנאה, וז״ל רבינו תם דפירש דאסור דמה שרי לאחר י״ב חודש דוקא בשמרים שנתמדו במים וכבר בטל טעמן כשעשה מהן התמד אבל בעצמם קודם שנתמדו אפילו לאחר י״ב חודש אסירי, ותדע דהכא כשנתמדו דאי לא נתמדו לא הוה קרי להו דורדיא אלא שדריא כדאמרינן בהמפקיד איכא גולפא ושרדייתא אבל לאחר שנתמדו קרי להו דורדיא וכן שלח ר״ת לרבינו אפרים על זה מאן דשרי ירה יירה כסורר ומורה, ועלי יערה רוח חן מאת הבורא:

מעשה היה ושכח יהודי מרתיפו פתוח בלילה ולמחר מצא כדא מלא יין בתיבה של השפחה גויה ולא ידעו אנה לקחתו ולא מצאו משקה טופח סביב הברזא והתיר הר״ר יודא בר קלונימוס ממעץ היין מאחר שמפחדת הגויה ליכנס למרתף פן (יגודא) [יעזרו] משנתם ותתפס כגנב, ועוד שמא לקחה מן השוק וספק ביאה היא זאת וגדולה מזאת דנכי ההיא רביתא דנקיטא אופיא שקורין אשקומ״א וכן ההוא ארבא דקנקיט חמרא דגוי וישראל וכל שכן כאן ושלחו כאן הדברים לשפירא ולהר״ר יצחק מביהם והודו לן:

מעשה היה ששכחה יהודית מפתח של מרתף ערב יום הכפורים והרבה פעמים הלכה היהודית מבית הכנסת לביתה ובכל פעם ופעם סגרה השפחה הדלת כצאת גבירתה מן הבית וליל המחרת שאלה היהודית היכן (היכן) המפתח ואמרה השפחה מצאתיה סמוך לערב והיו במרתף חביות פתוחות וסתומות והתיר רבינו שלמה היין כי לא נחשדו הנוצרים לנסך כי אם לשתות ואמרינן לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדירות על כירה אחת ולא חשו להם חכמים שמא ישים נבילה בקדירה, ועוד שהגברת נכנסת ויוצאת תמיד ושמא תזכר הגברת המפתח ומתיראה השפחה שמא תתפס כגנב ואימר ספק ביאה ליכא מההיא מתניתין שמסרה אקלירה לגויה ואמר׳ לא מסרה לה מפתח אלא שמירת מפתח בלבד. ותניא נמי הכי ואף על גב שאם אומר שמור אסור שהודיעו שמפליג א״ה במסירת שמירת המפתח לא חיישינן וכל שכן הכא שלא מסרה המפתח לה אלא שכחה והגויה נתפסה כגנב דהוא היתר גמור, ולא יקיל אדם בממונן של ישראל לפי שהתורה חסה עליו וק״ל ספיקא דרבנן לקולא, ואי משום חומרא דיין נסך הני מילי באומות שמנסכים יינם לעבודה זרה ומשכשכין דהוי איסורא דאורייתא ומשום ישתו יין נסיכם אבל באומה זו שאין מנסכין על מקום שנוכל לומר עליו נתפס כגנב היין מותר: מו׳ הר״ר יצחק בר משה מווינא אמר מפתח של מרתף נמצא ביד גויה וכוס יין בידה היין שבמרתף כשר כדאיתא גבי ככר נתון על גבי מדף ומדף טמא מונח תחתיה אף על פי שאם נפלה אי אפשר וכו׳ שאני אמר אדם וכו׳ הכא נמי איכא למימר קנתה היין מן השוק ואומרים בפרק בתרא דעבודה זרה השתא טהרותיו וכו׳ יין נסך מיבעיא ליה למימרא ולא ילפינן איסור מטומאה:

מספר רוקח. מעשה שפעם אחת באו שתי חביות ממקום אחד בחותם בתוך חותם כדרכן האחת של רבינו שלמה והאחת של אחרים ונאנסו הסוסים מושכי העגלה בדרך ונשתהו החביות בין הגוים שמונה ימים האחת משתמרה במקום המוצנע וחותמיה קיימים וחברתה במקום התורפה, וכן על החותם העליון והדסקיא נתקרעה אלא שמקצתה נשתיירה בדוחק בצידי החביות בין הסולמות ומלמטה, וכשבאתה לכאן הוכר ראשי האותיות בראשי הברזות ופי החבית סתום בדוחק ביתדות אבל חותם אין שם וצלעות החביות שלימות בלא נקב והתירו על ידי סימנים, ומאחר שנעשה כתיקון חכמים ועדיין הברזות סתומין ובצלעות אין נקב ופי חבית סתום בחוזק אין לחוש שמא חפכו פעם לצדדין וברזא אחת היתה שם שלא הוכר חותמה יפה שנראה בה מעט (משם) [רושם] האות ולא הייתה מכוונת אצל אות חבירתה כי נהפכה והתיר ואמר כי לא היה המחתים יודע לאמן ידו. עכ״ל רוקח:

מעשה בא לפני ר׳ בקנקן שהיה בו עריכת יין נסך ונתנו עליו משפך ומדדו מדה ביין כשר שבחבית מה דינו, והשיב דמותר, לא מיבעיא דנצוק בר ניצוק הוא אלא אפילו היין מקלח מן החבית למשפך אם לא פחסתו מותר והכא לא פחסתו קנקנו, דהכי אמרינן מה שירד לבור מה שבבור אסור ומה שבגת מותר ואמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אך אותו שבגת מותר אלמא אף על פי שהגרגותני נאסר על ידי ניצוק או על ידי שפחסתו בורו בשלא החזיר גרגותני לגת אין נאסר מה שבגת על ידי של גרגותני דנצוק בר נצוק הוא שהגרגותני אסור משום נצוק והגת בר ניצוק הוא ושלח הדבר לשפירא הר״ר שמריה והר״ר אברהם והר״ר יודא בר קלונימוס ורבינו מאיר אחיו וזה הכתב: ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. לפי לשנא הא מה שבבור אסור אבל בגרגותני מותר ודהוא בכלל והשאר מותר, אבל רב הונא בא לפרש מתניתין דאמר והשאר מותר דלא איירי בגרגותני אלא במה שבגת ואיכא למימר ליתן דין בגרגותני כמו על הגת ובא לפרש דין לגרגותני כמושבבור משום נצוק ומכל מקום שמעינא מינה כשהחזיר הגרגותני לגת דאסור הגת משום דנגע בגרגותני דאיתסר בנצוק ביין שבגת אבל לא החזיר הגרגותני לגת מה שבגת מותר דמשום ניצוק הגרגותני לגת לא מיתסר דהוי נצוק בר נצוק, הקילוח היורד לבור מגרגותני זהו נצוק וקילוח היורד (מבור לגת) [מגת לגרגותני]הוי בר ניצוק ומותר שעל הגת, שאף על פי שהקילוח היורד (לבור) מגת לבור יורד דרך גרגותני כיון שהגרגותני מפריד קצת הקילוח אין לנו לאסור מחמת אותו הקילוח דמה שלא עלה בגת וכן גבי קנקנן שהמשפך מפסיק דוגמא דנטל את המשפך ומדד לתוך צלוחית של נוכרי, וחזר ונטל ומדד לתוך צלוחית של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור, וקבעי בגמרא עכבת יין שבמשפך במאי מיתסר בנצוק ומשמע שבאותה מדה שמדד לנכרי מדד לישראל וחושש לעכבת יין כשמדד לצלוחיתו של ישראל מותר׳ וכל שכן כשהוציא היין במדה מן החבית ונטל המשפך ומדד לתוך כליו של גוי דאין לנו לאסור היין שבמידה שבחבית דמן הדין אין לגלות שלא יבא לידי קילוח:

מעשה בא לפני רש״י שיין כשר היה בקנקן של עץ ומלא היה ושכחו הקנקן לפני הגוי והריק הגוי ממנו לכליו לשתות ומתוך יין נסך שבכלי הגוי אסרו היין שבתוך הקנקן על ידי נצוק חיבור ולאחר כן הוציא יין מחבית לתוך אותו קנקן האסור והתירו היין שבחבית ולא אסרוהו משום נצוק שנתחבר בחבית ליין נסך שבקנקן לפי שיין נסך שבקנקן אסרו משום נצוק ואותו יין אינו אוסר יין אחר על ידי נצוק אלא אם כן עירב ממש בכלי ולא חיישינן שמא הריק הגוי מיין נסך שבכלי לתוך הקנקן או שמא נגע הגוי בידו לתוך הקנקן דלא שכיחא למיעבד הכי דלא הוי יין נסך אלא על ידי נצוק הילכך אין לאסור יין שבחבית על ידי נצוק הואיל ולא נגע בו ממש, דאף על פי שאמר שמע מינה נצוק חיבור מכל מקום מכאן שמעינן דאפילו הכי יש יין (נסך) שבגת מותר, דנצוק בר נצוק הוא:

וכן יהודי אחד היה לו קנקן שהיה לו עכבת יין נסך ושפך מן המדה לתוכו בלא משפך והוציא מן היין הכשר שבחבית לתוך המדה ושאלו לר׳ אם מותר היין שבחבית, והשיב דמותר דהוי ליה המדה אסורה משום נצוק והיין שבחבית הוי ליה ניצוק בר ניצוק ושרי וכן פסק רבינו שמואל מצרפת:

נשאל לרש״י וששאלתם על היין שבחבית שהוציאו ממנה לכלי שמזג גוי ממנו (או) בכלי ששתה בו ונשאר בו עכבת יין נראה שהוא מותר אף על פי שלא עמד ישראל על גבו במוזגו מן הכלי לפי שאין אדוקים הגוים עכשיו לנסך ואין מכניס ידו לתוך הכלי שמזג ממנו אלא על ידי ניצוק חבור וכן הלכה שהנצוק חיבור ליין נסך וכששכח ישראל ועירה מן החבית לתוך אותו כלי ראשון הרי זה נצוק הבא מכח נצוק ואין לנו לאסור היין שבחבית על כך דתנן ירד לבור דמה שבבור אסור והשאר מותר ואמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני (ביגזייא באשכנז) לגת אבל החזיר גרגותני לגת אף מה שבגת אסור ופרכינן גרגותני גופא במאי מיתסר בנצוק שמע מינה נצוק הוי חיבור ודחינן כשפיחסתו בורו. ומיהו רב הונא משום נצוק אמרה דשמעינן ליה לרב הונא דאמר נצוק וקטפרס ומשקה טופח חיבור ליין נסך וכי לא החזיר גרגותני לגת קתני מתניתין מה שבגת מותר אלמא אפילו בחבורין שבשעה שהקילוח התחתון יורד מן הגרגותני לבור יורד קילוח העליון מהגת לגרגותני קתני השאר מותר וכל שכן שלאחר זמן כמו נצוק של חבית לכלי שנאסר מחמת נצוק של מזיגה. שלמה בר יצחק:

מעשה היה שהיה יין בכלי אחד ומדה שהיו מודדים בה היתה בכלי ובמדה לא היה יין ונגע גוי במדה ואסרו היין דהוי כח גוי בכוונה לאסור, אמר ליה רב אשי נקטוה לידיה דלא נישכשך, מכאן דאם נגע גוי ביין דמותר בהנאה:

יהודי אחד היה מוכר יין ובא גוי והוציא הברזא והחזירה ישראל ואסרו כל היין ואפילו שתחת הברזא ולא דמי לההיא דאמרינן בעבודה זרה ההוא חביתא דאישתקול ברזא וכו׳ עד ברזא והשאר מותר, דהתם לא שכשך ביה גוי ומגע גוי בלא שיכשוך הוא לכך מותר השאר והיכא דשיכשך ביין אסור בשתייה: ובתשובת רבינו יצחק בר יודא נמצא שמתיר היכא שהוציא הגוי הברזא לחוץ ועוד מתיר אם היה הגוי תופסו בתחתית הכלי וישראל מריק בו מן החבית מותר אפילו מה שבתוך הכוס שכך המנהג שהגוים נושאים את היין במוטות, עד כאן דבריו:

דין שפחה שנדנדה הברזא.

נשאל לרבינו יעקב ברזא שהיתה תקועה בחבית ובאתה רצה להוציא היהודית הברזא ולא יכלה ובאת שפחה גויה והנידה הברזא ולא יצא כלל מן היין לחוץ ושאלינן אם מותר, ודמינן לאגרדמיס גוי שקדח במינקת והעלה, טעמא דהעלה דומיא דגוי שטעם את הכוס והחזיר, הא לא העלה אף על פי שראש המינקת השני נגע ביין והיה מוציא בנשימתו והנידו לא, או דילמא ללוליבא מדמינן ליה ואסור בשתייה. והשיב רבינו יעקב על הברזא שנדנדה הנכרית ולא יצא ממנו יין כלל לא נדמה אותה לאגרדמיס גוי ולא ללוליבא דקאמרת העלה דומיא דטעם מן הכוס דהתם אם לא טעמו היה הכוס ריקם ולכך שרי ודקא דייקת הא אם נדנד המינקת שרי הא ליתא לפי שאם המינקת רפויה ואינה בגוף החבית לסתום במקומה היה אסור בשתייה בנידנוד בלא העלה כדאמרינן מדדו בקנה או שהחזיר את הצרעה ואסרינן במתניתין בשתייה אבל בהנאה לא מיתסר אלא אם כן העלה והך ברייתא דאגרדמיס לאסור בהנאה קתני ואתי למימר כדמוכח שמעתין דפריך ליתני ימכור כדאמר גבי חרס גוי ואף על גב דהאי אגדרמיס לא לנסך נתכוין, ולא דמי ללוליבא בזו לאסור דהתם לא היתה הנגיעה ברישא דלוליבא אלא בהדי דקנחית נגע הגוי ליין שבידו ואף על פי כן נאסר בשתייה ולא בהנאה דבלא נתכוין נגע ביין כדאמר גבי נפל לבור ועלה דשרי בהנאה וה״ג בפר״ח ובה״ג ובספרים ישנים בהדי דקנחית נגע בחמרא ומעשה שהיה כך היה שלוליבא הוי ליה ולא משום נגיעה נקטיה וגבי לוליבא אי ברישא דלוליבא דנגע שרי ואפילו בשתייה הטעם דחשיבא כחו שלא בכוונה כדאמרינן נטל את החבית וזרקו לבור בחמתו דשרי אפילו בשתייה ומוקמי דקאזיל מיניה ומיניה וכן שמוע׳ הקדמונים אבל בהתיז את הצרעה ומדד בקנה איכא כוונה להכי אסור בשתייה, ואפילו מאן דנדים בהדי דקנחית נגע ברישא דלוליבא לא דמי לנדנוד הברזא דהאי לוליבא רפוי הוא ונוטלו בידו והוי ליה כהתיז את הצירעה אבל ברזא שמהודקת ועומדת הרי הוא כנוד מלא יין ביד גוי, שהגוי מניח אצבעו עליו ושוקע שלא מצינו לו איסור בשום מקום ודמי לחבית דאיפקעא לאורכה דשריא לשתייה אף על פי שהיין יוצא שמעשה לבינה קעביד כל שכן כשאין היין יוצא והוי כנגע לחבית לדופנה:

תשובת הר״ר אפרים בר יעקב אפילו בניענוע הברזא שרי בהנאה אפילו עד הברזא, וזאת אשר השיב לה״ר יעקב בן אחיו הה״ר גרשום:

קבל נא את שורתי, וקח את ברכתי, אשר לך הבאתי תואומה, במשקל דעת לבי חכמה:

אדון לי יעקב, וחסד לב העקוב, והיד ושוד תנקוב, לקורא הדורות:
פנה אל חירתו, וסור אל משמעתו, להבין סודתו, אמרות טהרות:
ראה בה ותבקר, והשכם בקר, חקור עד אין חקר, בשבע החקירות:
יהי בה חלקך, וחפץ חשקך, ירוצון שוקיך, למשנה וגמרות:
משוך את אמרתי, ותשמע לעצתי, וקיבל לרינתי:




אין פרושים.

לפרש

כדי לפרש צריך להתחבר.