בס״ד

ליקוטים מהלכות מועדים מספר אמרכל

ליקוטים מהלכות מועדים מספר אמרכל

[עה״ג. מכניסי רחמים אין לסרס כוונתו אל המלאכים ולא לנפשות החסידים רק בחסידים שבדור ואם אינם מתפללים על בני דורם הם נענשים כמו שמצינו שהכהן הגדול נענש על הרוצח כמו שנאמר וישע שם עד מות הכהן הגדול לפי שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו. מלחמ״ת מצו״ה:]
הלכות ראש השנה התקינו חכמים שיהיו תוקעים בכל ראש חדש אלול שבכל שנה כל החדש כדי להזכיר ולהזהר ישראל שיעשו תשובה שנאמר אם יתקע שופר רבינו אבי העזר״י. כתב בגדה אבי מלכי שהיחידים מתענים ערב וכן נהגו בצרפת. בירושלמי פרק קונם רבי יונתן ציים כל ערובי ריש שתא, אך בארץ לוותיר מתענים ז׳ ימים קודם ראש השנה ואומרים ג׳ וידוים נגד אנא ה׳ חטאתי עויתי ופשעתי ומתפללים עננו בשומע תפלה. ואנו נוהגין כשחל ראש השנה ביום שני או ביום שלישי אז משכימין ב׳ שבתות קודם ואם חל ביום חמשי אז אין משכימין כי אם בשבת שלפניו. ותתן לו את יום הזכרון הזה זכרון תרועה מקרא קודש כך יש לומר בקידוש ובתפלה אך שמוסיפן בשבת את יום השבת ור׳ שמואל בר חפני הכהן כתב שיש לומר בחול יום תרועה בין בקדוש בין בתפלה וראייה מהא דאמרינן בפסיקתא פ״ב: בראש השנה כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה בזמן שבא בחול יום ובשבת זיכרון תרועה, ומדהה ראיי׳ מדמקשה פ״ב דראש השנה דאמר בגבולין ידחה, ועוד מגופיה דברכה דקאמר את יום הזכרון ומפרש איזה זכרון זכרון תרועה ויום תרועה לא היה נופל על הלשון ועוד דגבי זכרון תרועה כתיב מקרא קודש ולא גבי יום תרועה, גם המיימוני כתב נהגו לומר זכרון תרועה ומיהו באבי העזרי ובסדר רב עמרם משמע שיום תרועה בחול. מצאתי לא נהגינן הכי כגון לומר והשיאנו בראש השנה. אפילו כשחל להיות בשבת אנן מזכירין במוסף יום תרועה ואין אנו משגיחין מקרא וזכרון תרועה משום דבסתם מוספין הוא בכל ענין, מצאתי בתוספתא רבי עקיבא אומר זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות, מקרא קודש אלו קדוש היום, והרוקח כתב בקידוש זכרון תרועה. מסקינן בפרק בכל מערבין והלכתא אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים, מיהו באבי העזרי שהוא דוקא מדרבנן ובשאר רגלים דאורייתא, ותני כל מקום שנאמר מקרא קודש צריך לומר זמן, ובליל שני דראש השנה בקידוש וגם למחרת בשופר אין אומר זמן דקדושא אחת היא, ואי מיקלע ליל שני במוצאי שבת יקנה״ז, בשבת אין תוקעין משום גזירה דרבה וביום שני בתקיעת שופר זמן, אבל בתשובה בשם רבינו שמואל בשם רבינו שלמה זקינו אפילו כשחל ב׳ ימים בחול צריך לומר זמן בין בקידוש בין בתקיעה בשתים וכותיה מסתברא מילתא מדאמרינן אם באו עדים מן המנחה ומעלה וכו׳ משמע דאך בני היום נוהגיי יום שני קודש ור״י בר אליעזר הלוי גם כן הזקיק לומר ובראשי חדשים בשני ימים וראש השנה וריב״א דלמחר קודש (נ״ל חודש) הוא עיקר ומשם מונים ליום הכפור וסוכות. וכתב רבינו ברוך רבותי שאלתי, (נ״ל חסר והשיבו) אין אומר זמן ביום טוב שני של ראש השנה משום דקדושה אריכתא ואיני רואה דבריהם בזה דאם כן למה מקדשים כלל מאחר דהוא כיומא אריכתא ועל כל זאת חלילה לבטל דבריהם ועל כיוצא בזה נאמר ואל תטוש תורת וכו׳ ורבותינו שבצרפת ורש״י נהגו לומר זמן בב׳ לילות ור״י בר יהודה רבו לא חייב כי אם בליל ראשון, ורבי חיים פירש דהא דאמרינן דקדושה אחת הן, לחומרא כמו לענין ביצה ודומה אבל לענין זמן לא. ברוקח אין אומר זמן ביום שני לא בקדוש ולא בשופר וכן נהגו במגנצא. כתב רבינו אבי״ה אפילו דבשאר ימות השנה מתפללין בלחש בראש השנה ויום הכיפורים מתפללים בקול רם ואין לחוש שמא יטעו זה את זה כיון שיש בפני כולם תפילות ומחזורים ואף על גב דאמרינן בפרק אלו נאמרים שאומרות בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה והשתא כולנו וכו׳. אין אומרים הלל בראש השנה ואין אומרים אל נא לעולם תוערץ בראש השנה ויום הכפור אבל והחיות אומרים דהא אמרינן והאופנים וכן נהגו במגנצא לאומרו וכן היה נוהג מוהר״ם.
[עה״ג. שיעור תקיעות שלש יבבות ז״ל המשנה ופירש״י שיעור תקיעות כשלש תרועות, והרמב״ם פירש בחיבורו שיעור תרועה כשתי תקיעות ואומר הר״מ מלונדרוש דהכי משמע בגמרא דקתני אמר אביי תנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי כתרועות דכולהו בבי ויש ו׳ תקיעות לש׳ תרועות אם כן שיעור תרועה כשתי תקיעות, ואומר ר״י דתרועה הוי דיבבא הוי ג׳ כוחות נמצא תרועה הוי ט׳ כוחות וכן שיעור תקיעה. כתוב בשכל טוב שאין לומר לשמוע בקול שופר כי אם לשמוע קול שופר כי אין השופר מלך או נשיא או נביא ששנשמע בקולו:]
אם טעה התוקע ועשה דשברים שני תרועות לא הוי הפסק ואירע במגנצא באחד שתקע שני שברים והתחיל להריע אחר דתקע דשברים בקשר״ק אחריו והתחיל להריע והחזירוהו לראש, והשיב הרבינו אליעזר דמאחר שלא נגמרה התרועה לא יאות עבדי להחזירו לראש אבל אם נגמרה אותה תרועה חוזר לראש אותו קשר״ק. כתב הרוקח קבלתי מאבי הריב״ק מאחר שיש בספרי ובהלכה שברים ואין בספרים ישנים כי אם שברים אם עשה ב׳ או ד׳ יצא. כתב רבינו ברוך אם תקע תקיעה במקום תרועה חוזר לראש אך אותה מועילה לתקיעה של תחילת הסימן: ברכת השופר לשמוע בקול שופר וכן כתב רבינו האיי וגם רבינו ברוך והרוקח ואבי עזרי, וסמ״ג ורב עמר״ם וי״א כתבו לתקוע או על תקיעת ושאר רבותי לשמוע וכן עמא דבר. פסק הרי״ף התחיל לתקוע ואינו יכול להשלים שמשלים השני גם השלישי גם הרביעי ודי בברכת הראשון ואפילו בידך הראשון ולא יכול לתקוע כלל השני אז השלישי תוקע בלא ברכה ודי בברכת הראשון. מנהגי צדקתך כתוב בספר העיתים ראש השנה ויום הכפור שחל להיות בשבת במנחה אומרים צדקתך שהרי כתיב ויגבה ה׳ צבאות ואומר רבינו האיי ראש השנה שחל להיות בשבת מנהגינו לומר צדקתך כשאר שבתות. אבל אין אנו נוהגין כן ואפילו בשבת של עשרת ימי תשובה אין אומרים צדקתך במגנצא בשביל שיש בו משפטיך תחוס רבה ואין אומרים אבינו מלכנו בשבת אפילו בשבת של עשרת ימי תשובה כיון דאפילו י״ח ברכות דאינון חובה ביטלו חכמי התלמוד כל שכן אבינו מלכנו. אחד יחיד ואחד צבור כיון שאמר כתוב לאמור שוב אינו צריך פירש״י כיון שאמר כמו שכתבת עלינו בתורתך שוב אינו צריך מקראות המוספים ורבותי׳ מפרשים במלכיות זכרונות ושופרות ור״י בר שמואל פירש כרש״י וכן רבינו שמואל. ורבינו תם חולק עליו ואמר שצריך להזכיר קרבני מוסף אבל של ראש חדש אין צריך להזכיר. וראב״ן כתב ואומר ואת מוספי יום הזכרון ואינו אומר מוסף ראש חדש ושמעתי שהלויים אומרים אותו בוורמש ואומרים שצריך לפרוט מוסף של ראש חדש. ומעשב בראש חדש שהתחיל החזן לפני אה״ר רק כאמור ולא אמר הפסוקים של ראש חדש והזקיקו לחזור לאומרם. וברוקח כתוב פירוש רבינו יהודה בר קלונימוס בר משה בי בנו של ר׳ אליעזר שאין אומרים ובחדש השביעי. כתב ראבי״ה והרוקח והשיאנו זקיני רבנא משה בן רבנא יהודה היה חזן ובראש השנה וביום הכפור כשהיה מתפלל בצבור היה אומר והשיאנו בין שפתיו. וכן רבינו יצחק בר יהודה הנהיג לומר בשם רבינו אליעזר הגדול, וגם רבינו משולם שאל ראש ישיבה שהיה בירשלם והשיבו שאומרים אותו וראייתו מירושלמי דברכות פרק הרואה. ור״י הלוי בווארמשא הנהיג שלא לאומרו ובתשובות שר שלום כתוב, בראש השנה אומרים בשתי הישיבות בין בתפלה בין בקדוש מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון שהרי אלה מועדי ה׳ קאי בסוף הפרשה. מה שאומרים בקול רם הוא אלהינו ואין אחר משום דכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וענו כל העם אמן וכל עניה לשון הרמת קול הוא. אם אירע מילה בראש השנה מוהלין לאחר קריאת התורה ומנהג קדמונינו לומר זכור ברית אברהם ויאמר כי זוכר כל הנשכחות וחותם זוכר הברית ואני המחבר ראיתי שמלו אחר התפילה אך אמרו זכור ברית אברהם וכן מנהג ובתשובת הגאונים כתוב מותר להתענות בב׳ ימים טובים של ראש השנה ואם יכולין כל ישראל לעשות כך יעשו וכן מנהג ב׳ ישיבות, ואומר רב נטורנאי גאון ביום טוב ראשון של ראש השנה אי אפשר לישב בתענית שהוא דאורייתא אבל בשני ובשבת מותר ורב האי גאון אומר דלאו דינא למיתב בתענית בשבת דהא אם חל ט׳ באב להיות בשבת דוחין אותו עד למחר גם בספר העיתים כתוב כל העושה כן מחלל יום טוב ומבזה דברי חכמים וכל שכן בשבת, ואביא ראייה דגרסינן בפרק יום הכפורים ז״ל ומה עינוי שאינו נוהג בשבתות ויום טוב וכו׳ גם רב נחשון גאון מביא ראיה מפרק קמא דראש השנה על ו׳ חדשים שלוחים יוצאים ומקשינן בגמרא ותיפוק ליה דהוי יום שלאחר ראש חדש משמע דיום שני אסור עוד מייתי ראייה מפרק ב׳ דביצה בשעת פטירתו אמר להם בני אכלו וכו׳ ועוד בהדיא בספר עזרא ביום אחד לחדש השביעי לכו אכלו משמנים וגו׳ וכ״כ הרוקח ואבי העזר דאין להתענות וכן בעל הערוך בערך ראש. [* עה״ג ירושלמי דפ״ק דשבת רבי חייא מפקיד ליד לרב אי את יכול למיכל כולא שתא חולין בטהרה אכול ואי לא אכול ז׳ יומא בשתא פירוש אלו ז׳ ימים שבין ראש השנה ליום הכפור שהרי ב׳ ימים של ראש השנה שאין בהם איכלה מכאן ראיה למתענין עכ״ל רב ניסים גאון. ותימא דנהי דלית בהו אכילה ביממא בליליא מיהא איכא ועוד אדרבה מצוה לאכול מעדנים כדאיתא התם ונראה דז׳ ימים הם ז׳ ימים טובים שהם מן התורה ב׳ ימי פסח ב׳ ימי ראש השנה ב׳ ימי סוכות ויום השבועות:]
המלך המשפט כמו הארון הברית הספר המקנה, מראש השנה עד יום הכפור מתודה בכל יום פעמים:

הלכות יום הכפורים. אין אומרים תחינות מערב יום הכיפור עד שחרית שלאחר אסרו חג הסוכות, אסור להתענות בערב יום הכפור, בעצם היום הזה על עיצומו וכו׳ ולא על התוספת, ובספר העתים תוספתו מבעוד יום סמוך לשקיעת החמה ובשיעור זה צריך לאחר לאחד בין השמשות כמו שהקדים קודם אמש. ור״ת פירש מעט קודם שקיעת החמה. והר״א ממיץ שמהלך ה׳ מילין קודם צאת הכובים ליליה מדאורייתא צריכים למהר כניסת שבת ונשים חייבות בתוספת ואם חל יום הכפורים בשבת לא יקדש על הכוס ואם שגג וקידש לא יאכל. כתב רב סעדיא גאון כל אחד טובל סוף ערב יום הכיפורי וכשיורד מברך על הטבילה ואית דאמרי דלא מברך על המנהג כמו בערבה ורב עמרם גאון כתב דטובל בח׳ ומתודה וכן פירש ר״ח ורבינו יהודה פירש דהויא ברכה לבטלה וספר הישר מצריך ברכה לטבילה ולא נהוג כן. כתב אבי העזרי ומכתב ידי רבינא זקיני אין טומנין תבשיל מערב יום הכיפורים כדי לאוכלו במוצאי יום הכיפורים דאין טומנין אלא לכבוד שבת אבל לכבוד חול לא ורב נטורנאי גאון אומר דאין איסור בדבר והעושה אין מוחין בידו. וכתב רבינו ברוך ממנצא קבלתי ממורי רבינו יהודא ממינצא דאשתו כל דין נדה עליה לענין תשמיש כתוב רבינו ברוך ממנצא שבליל כפור בכניסתו לא היה רבינו מתעטף אבל למחר בשחרית בעמוד השחר מתעטף בכל יום גם במעריב עד שיוצאים מבית הכנסת ור״י ב״ר יהודה הורה לברך על הציצית בליל יום הכפור שהרי מוכיח בירושלמי דקידושין דכסות יום חייב בציצית ומהר״ם מרוטבורג ומו׳ הרב אשר בר יחיאל נהגו להתעטף מבעוד יום ומברכין לאפוקי נפשי מפלוגתא. אבינו מלכנו אין אומרים לא בראש השנה ולא היום הכפור בשבת ולא במנחה בערב שבת כך נהגו במענצא. ואבי״ה כתב שביום הכפורים שחל להיות בשבת יש אומרים כמו שחל בחול ויש אומרים בשם רבינו גרשום מאור הגולה שיש לאומרו אפילו בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים, ויש אומרים משמו שרק במנחה בערב שבת יש לאומרו ולא בשבת ולא נהגו כן כתוב בסדר רב עמרם גאון שאין להזכיר עבודת יום הכפורים אלא במוספין וכן כתוב בתשובת הגאונים וכן נמצא בתשובות. [* עה״ג דרשינן בספרי כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מגיד שהמתים צריכים כפרה ומתכפר בממון החיים ומצינו למדין סופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים כי הורג נפש עונו מתגלגל והוא מתגלגל בעונו אפילו עד אותם שמתו מאותו היום עד שעה שיצאו ישראל ממצרים:] בשחרית אומר ז׳ ויעבור ובמוסף ז׳ ובמנחה ו׳ ובנעילה ג׳. וכתב ראבי״ה קבלתי שבתפלת יוצר יש לומר י״ג פעמים ויעבור כנגד י״ג מדות. אחר שהזכירו הנשמות אשרי וקדיש. ותערב לפניך בכל ד׳ תפלות:

כתב אבי העזרי בתורת כהנים תניא כרבנן חטאתי עויתי פשעתי וכן פסק בתשובת הגאונים וה״ג ובפירוש ר״ח ובספר אבי העזרי וריצ״א פסקו כלם כחכמים ורבינו יהודה ממינצא הנהיג לומר כר״מ עויתי פשעתי חטאתי. בסדר עבודה באתה חוננית ראשונה אנא השם שנייה אנא בשם ולא בשום תפלה אחרת. למנחה קדיש ונוטל ספר תורה ולא יאמר קדיש אחר קריאת התורה ומסיים במגן דוד וראבי״ה כתב שאומר על התורה במנחה וכן כתב רב עמרם ורב צמח וריצ״א ורשב״ד דכי הנאמרי׳ יום הוא שנתחייב בארבע תפילות וכן כתב רב שמחה בספר העיתים שטעו אותם שאין מזכירין וכן כתבו ר״ח ורבינו גרשום מאור הגולה אבל ראב״ן פ׳ שלא לאומרו. לאחר שסיים החזן קדיש פותח באשרי ובא לציון וסדר קדושה וקדיש להפסיק בין מנחה לנעילה כך כתב רבינו אב״ן וכן כתב מנהג בשתי ישיבות. ובסדר רב עמרם כתב שאחר תפלת מוסף ביום הכפורים קורא באשרי כדי להפסיק בין מוסף למנחה וראבי״ה כתב שאין לאומרו כדי לאחר תפלת המנחה ובשאר שבתות שאני שאדם בא מביתו ועומד על ספר תורה תקנו להתחיל וסדר קדושה. בנעילה במקום וכתוב וחתום וכן במחייה חותם יצוריו ברחמים. ורוקח ומהר״ם כתבו שאינו מזכיר חתימה אלא במקום כתיבה ואם שבת מזכיר של שבת באתה נותן ועולין לדוכן. מהר״ף התפלל ביום הכפורים שחל להיות בשבת ואמר אבינו מלכנו בנעילה ואמר חתמינו ומוהר״ם נהג מנהג זה, כתב הרשב״א שאם התפללו תפילת נעילה בלילה שאין בה נשיאות כפים ומוהר״ם מרוטנבורק התפלל נעילה ודוכנה ביום. בסדר רב עמרם גאון ורב תלמי גאון ופר״ח תוקעיי קשר״ק ואבי העזר והרוקח כתבו כי במלכות לוטיר המנהג לתקוע רק תקיעה אחת לומר נצחנו השטן. ור״י ב״ר יהודה קורה לתקוע קודם שיבדיל משום דתקיעת שופר ורדית הפת חכמה ואינה מלאכה ורבינו ברוך בעל התרומה הורה לומר קודם המבדיל בין קודש, מברכין על האור ששבת כמו בנירות של ראש השנה שדלקו בו ביום ולא נעשה בו שום מלאכה וכך כתב רבינו אבין ושאר הגאונים, ורש״י פירש אור ששבת לכבוד כגון אור של בית הכנסת אין מברכין עליו כי אם בנר של חולה או יולדת גם העיד שרבינו מרדכי ב״ר יחיאל ש״ץ בוורמ״ש מושבו לפני הארון מביאין לו נר אחד ומבדיל וכן מוהר״ם מרוטנבורק מבדיל בנר או נר חדש. ומוכיח מן הירושלמי שאסור לאכול במוצאי יום הכפור בנרות שהדליקו ביום הכפורים. ירושלמי במסכת תרומות ישראל וכהן שהיו שותפין בחנות. ר״י הלוי ורבינו יהודה בר ברוך היו מתענים במחרת יום הכפורים והם בניהם ותלמידיהם ועדיין נהגו בו קצת העם וראייתם מההיא דרבא יתיב תרי יומא בצומא רבא ואשתכח כוותיה ואם היה אפשר טוב מאד ואין לאכול במוצאי יום הכפור ראשון וכל דין יום הכיפור עליו והעושה מלאכה והאוכל בו בכרת גם לא יאכלו דבר שנעשה ביום הכיפורים שני שלהם ואם חל שני להם בערב שבת לא יתוקן בשבילם אלא יאכלו עם אחרים ויש להרבות בתפלה ובתחנונים כיום ראשון:

הלכות סוכה ולולב. בליל ראשון של סוכות יין קדוש לישב בסוכה וזמן ובבקר גפן ולישב והמוציא ובחול המועד המוציא ולישב בסוכה רבותינו שבוורמש אין אומרים זמן ביום טוב שני אלולב וכן כתב רש״י שקבל מרבו רבינו יעקב בר יקר שאין אומרים זמן ביום טוב שני אלולב וכן בלקח טוב ומה שנהגו שהחיינו בב׳ לילות דסוכה היינו משום זמן היום ולא בשביל סוכה ולולב ולכך נהגו ר׳ יעקב בר שמשון ור׳ מנחם מוורמש היו נוהגים בליל ראשונה קדוש וזמן ולישב בסוכה וכן ראיתי אני המחבר אבא מרי היה נוהג כן משום רבותינו וכן רבינו שמואל הלוי וכן הר״י מדורא אבל אבי העזרי אומר שהרי בכל מקום אומר הספר יקנה״ז משמע שהזמן בשביל הקדוש וסדר הבדלה ועוד איתא פרק החליל והלכתא סוכה ואחד זמן ולא חלק בין ליל ראשון לליל שני ומהר״ם ז״ל היה נוהג כמו אבי העזרי ובמענצא וצרפת אומרים שהחיינו אף ביום טוב שני אפילו בלולב וטעמא דאמר אביי בפרק במה מדליקין ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק לא בעי ברכה ופריך והא יום טוב שני דספק דדבריהם ומברכינן שמע מינה דכל הברכות שמברכין בראשון מברכין בשני בין בסוכה בין בלולב. גם בספר העיתים נהגו לומר זמן אלולב גם ביום טוב שני שאם יום טוב ראשון חול לא יצא מזמן שהרי יש לברך בשעת קיום המצוה. אמר רב הונא העושה סוכה לעצמו וגו׳ אמר רב אשי חזינן לרב דמסדר להו אכסא וכן כתב בה״ג. כתב ר״א ממיץ שיכול לעשותו כרצונו אך שיהיה נראה כמו סוכה. כתב רבינו שמחה כל המצטער פטור ואם אינו יוצא אינו מקבל שכר אלא הדיוט הוא. כתב הרוקח שאין מביאין נר חרס כי אם מנורות של ברזל ונחשת או נר של שעוה, כתב הרוקח הלולב והאתרוג יקח אותם שלא כדרך גדילתם ולאחר הברכה יהפכם דרך גדילתן וינענע. כתב הר״א ממיץ צריך שיברך בעודו שמונח לפניו טרם שיטלנו. כתב בספר העיתים שצריך ליטלו ואחר יברך וכן כתב רשב״ם. נענוע כתב בערב נע נענוע מעלה ונוריד מוליך ומביא שלש פעמים על כל אחד וכן פר״ח. מנענעים בהודו ואנא תחלה וסוף ואין מנענעין בשם לא בהודו ולא באנא כך כתב מהר״ף ור״א ממיץ כתב הודו ראשון הודו אחרון. כתב אבי העזר אנן נהגינן ליטול ערבה כמנין לולב וג׳ קשרים סך הכל כמנין סנהדרין. הלכתא כמאן דאמר לולב אין צריך אגד וכן כתב הרי״ף. ובפרק הקומץ רבה ד׳ מינין שבלולב מעכבין זה את זה לא שנו אלא שאין לו שאם אין לו כל המינין אינו נוטל כלל אבל יש לו אין מעכבין פירוש אם יגביה כל אחד לבדו דק״ל לולב אין צריך אגד וכן פסק רב יהודאי גאון. הלכתא כרבא בכל הני ד׳. לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. והא דשרי למינקט סודרא בהושענא, והא דאמר מין במין אינו חוצץ, כמה נוטלים לולב אחד אתרוג וב׳ בדי ערבה וג׳ הדסים. ז״ל המיימוני והתוספות פסקו אפילו נותן כמה הדסים וכמה ערבות אין זה בל תוסיף אא״כ מוסיף מין אחר וכתב אבי העזרי נהגו שכל הקהל יוצאין ידי חובתם בלולב אחד ואתרוג אחד ומנהג יפה לקנותו חבר עיר או הגבאי והחבר יתנו במתנה על מנת להחזיר גם לא יהיה מכשול כשנותנין לתנוק שדעת החבר לא הסכים אלא לחינוך בעלמא. וכתב ראב״ן לא יתן אותו לתינוק ביום ראשון עד שיברכו כל הקהל ונקיי הדעת שבמינצא אחר שנוטלים כל הקהל הגדולים מחזירים לפני הארון ואחר מברכים הקטנים. כתוב בספר העיתים ערבה מנהג נביאי ולא בעי ברוכי ופירש הר״א ממיץ מנהג נביאים דלא בעי ברוכי. פסק ראבי״ה ערבה עלה בבד אחד, ומנהגינו לאנוד הלולב במינו מעלה הלולב ולהתיר אנודו ביום הושענא רבה. עשה אגודה מנימין של כסף או של זהב יצא ואין צריך לאנדו במינו ואין לנשים להסיר טבעות מאצבעותם כשנוטלים אותו. לולב שהוא חוץ לתחום או נתון באילן או נפל עליו גל של אבנים אינו דוחה יום טוב כמו בשופר. ומעשה ששלחו גוי מן הישוב להביא אתרוג ונתעצל ובא ביום טוב עצמו והתירו חכמי שפירא לטלטל ולברך עליו. ואין ליהודי לחתוך ערבה לצורך הושענא רבה דסתם גוים שדות גזולות הן וקרקע אינה נגזלת הלכך לגזלו ולתבי לנו דהוי יאוש בעלים ביד גוי ושינוי רשות קונה. כתב רבינו ברוך כיון דקיימא לן דלולב אין צריך אגד אי לא אנחיה בהושענא מערב יום טוב מניחין לו ביום טוב ושפיר דמי וכן בה״ג וכן כתב הרי״ף. הלכתא אם אין לולב אין הקף וכן כתב בסמ״ג וכן כתב רש״י בתשובה. אסור ליהנות מערבה אחר נטילתה אם לא התנה מעיקרו ולפי שראיתי בני אדם צולין בשר ותפוחים בערבה כתבתי זה עכ״ל ר״א ממיץ. כתב הרוקח שראוי לעשות עץ לקולמוס או לשרוף חמץ ערב פסח, הערבה שהיו לוקחין אותה עשר אמות כי המזבח עשר אמות:

הלכות חנוכה. במסכת סופרים לאחר שבירך להדליק נר חנוכה ואומר הנרות שאנו מדליקין על הישועות ועל הניסים והנפלאות שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים וכל שמונת ימי מצות חנוכה הנרות האלו קודש ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות שמך על נפלאותיך על ניסך ועל ישועותיך. ומהר״ם מרוטנבורק לאחר שהדליק היה אומר הנרות הללו וכו׳ עד על ישועתיך והיה מדליקן בשמן זית בשרגות קטנות כעין עיגול של מתכת ולא בשל חרס דבעי כל לילה חדשים או מלבנו באור והיה מניח הנר למטה מי׳ ולמעלה מג׳ מה שנאמר. לילה אחד מוסיף עליה לילה שניה ומדליק והנשאר בלילה אחרונה שורפו בפני עצמו כי הנותר אסור בהנאה גם הדליק בשמאל הפתח כשהיה לו מזוזה ואם לאו בימין וכן כתב אבי העזרי שמניחו בימין מדדנקט כדי שתהא מזוזה בימין הא לאו הכי לא. מה שהספר אומר להניחם תוך עשרה פי׳ מוה״ר אשר בר יחיאל דלמעלה מעשרה ליכא פרסומי ניסא דלפעמים מדליקין נר בגבוה להראות היטב ומטעם זה נר חנוכה למטה מעשרה והשמש למעלה להראות לכל שלהשתמש עשוי. כבתה אין זקוק לה כתוב בשאילתות גם הרוקח שלמחר בלילה מדליקה ומחשב לה לחשבון אחרת ואם שכח ולא הדליק ליל שני מדליק ליל שלישי שלש נרות רוקח. כתב אבי העזרי ורבינו ברוך ממינצא שאשה מוציאה אפילו אנשים ידי חובתם והדלקת נר במקומה בעינן וכן בשבת שלא ידליק במקום אחר ויביא לשם. שבת שבחנוכה יניח הנרות אחרי הדלת אבל לא על הדלת ממש. מצאתי בשם מוהר״ם מרוטנבורק וז״ל אשר ראיתי בצרפת מו׳ הר״ר שמואל ז״ל שלא היה לו מקום אחורי הדלת והיה מדליק בדלת עצמו לא נתתי לבי לשאול מאיין הרגלים ועתה נראה לי ראיה מפרק כירה גבי מוכני דאמר אין מגביהין אותו בשבת בזמן ששיש מעות ור״י מוקי לה במניח והאריך וע״ש כ״ע. בתוספות שבת כתוב שאם כבה אחד מהנרות או כולם שלפעמים מכבם הרוח שיוסיפום לילה אחר ולא ידליקם מיד ולי נראה שאם ידליקם טפי עדיף דהא למאן דאמר זקוק לה צריך להדליק מיד. בשאלתות דרב אחאי נר חנוכה שהותיר בה שמן אסור לעשות בו צרכו כיון שהוקצה למצותו וכתב ראבי״ה דלא דמי לשאר תשמישי מצוה דנזרקין דהנהו לא הוקצו לכלויי אלא למצוה וכתב רבינו שמחה דאפילו התנה על המותר של נר חנוכה אין בתנאו כלום. כתב מוהר״ם מרוטנבורק נר חנוכה שהוקצה נאסר בהנאה שנתערב ואין בו ששים לבטלו אין נראה להרבות עליו שמן או שעוה ולבטלו כמו עצים שנשרו מן הדקל, גם אסור להצניעו לשנה אחרת לחנוכה דלא ליתי לידי תקלה. גרסינן בירושלמי כל דבר שהוא להבא אומר בעבודה כגון יעלה ויבא ובדבר שהוא לשעבר בהודאה כדתנן נותן הודאה לשעבר ומאי דנהיגי עלמא למימר בסוף על הניסים בחנוכה ופורים כשם שעשית לנו ניסים אנן לפי עניות דעתן חזי לן דלא שפיר למימר בהודאה הא מילתא משום דהא מילתא להבא כתב מוהר״ם מרוטנבורק שאין אומרים כשם לפי שאין אומרים תפלה בהודאה. אבי העזרי כתב טעה ולא אמר על הניסים בתפלה בחנוכה ופורים אין מחזירין אותו לפי שאין בו קרבן מוסף וכן תניא בתוספתא בפ״ג דברכות וכל שכן טעה בברכת המזון דאינו חוזר ורבינו ברוך כתב בתפלה אין מחזירין אותו לפי שאין בה קרבן מוסף אבל בברכת המזון חוזר וכן משמע בירושלמי דפרק שלשה שאכלו רב שילא משמיה דרב הדא אמרה בראש חדש טעה אין מחזירין אבל בשבתות ויום טוב חנוכה ופורים דלא סגי דלא אכל מחזירין ומזכיר מעין המאורע. בפרק במה מדליקין חנוכה שחל להיות בראש חדש או בשבת מזכיר על הניסים במוסף דאמרינן יום הוא שנתחייב בארבע תפלות תקנו על הניסים בחנוכה יש בו תיבות כמנין כהנים לומר שעל ידי כהנים נעשה נס שמעתי היום בשם רבינו יהודה חסיד שמזכיר ראש חדש אומר יחדשהו הקב״ה לששון ולשמחה עלינו ועל כל עמו ישראל אמן יש בו תיבות כמנין חדשים י״ב. נרות הם ל״ו כמנין ל״ו אור שכתוב בתורה. ראש חדש שחל להיות בשבת מפטיר בנרות דזכריה וכן פסר רב נטורנאי גאון וראבי״ה ור״י בר יהודה ובסדרי רב עמרם ובספר העיתים כתוב שמפטיר השמים כסאי וכן נמצא בספר הדינים של רבינו יהודה כהן ורבינו שמואל בר דוד הלוי העיד מפי אביו שמפטירין בראש חדש וקיימו עדותו וכן כתב רבינו אפרים ואנו לא נהגינן הכי אלא מפטירין בנרות דזכריה:

הלכות פורים. מה שנהגו להתענות י״ג. כתב ר״ת י״ג זמן קהלה לכל היא שמתאספים להתענות י״ג תענית אסתר וכן מצא ר״ת בשאילתות דרב אחאי ומכאן היה מוציא ממך לתענית אסתר שהרי לא מצינו סמך לתענית אסתר מפורש בתלמוד ומותר לרחוץ ביום התענית והא דאסור לרחוץ היינו בתענית צבור והא דרחץ רבי בקרונו של ציפורי בי״ז בתמוז פירש בעל הערוך אפשר לרפואה. [*עה״ג במגילה כתיב בזמניהם בה׳ זמנים ד׳ פעמים משתה ושמחה ואחד משתה ויום טוב ובפרשת אמור אמר פרשת המועדות כתיב שמן זית רמז לחנוכה ולקחת סולת ואפית רמז לפורים. פימנ״י יוק״מ:] ואם חל פורים בחד בשבתא דחינן התינית ליום ה׳ הואיל ונדחה אין לקבעו בערב שבת ובתשובת הגאונים כתוב משום דביום התענית מרבים בתפלה ובתחנונים אתו למטרד ולא יכין בשבת והקדמה זו לא נקראת אקדומי פורענותא. והקשה הר״א ממיץ הלא ק״ל בפ״ק דראש השנה אף על גב דבטלה מגילת תענית חנוכה ופורים לא בטלו וכיון דאינון לא בטלו ימים שלפניהם ושלאחריהם לא בטלו ואסור להתענות ופירש הרשב״א כיון דחנוכה ופורים פרסומי ניסא הוו ליה כראש חדש דאורייתא ולא בעי חזוק לאסור יום שלפניו. לאחר התענית קודם התפלה נותנין כל אחד ג׳ מחציות זכר לשקלים לפי שכתוב ג׳ פעמים מחצית השקל ויש מקומות שנהגו לשאול מעות פורים מראש חדש אדר משום דקאמ׳ באחד באדר משמיעין על השקלים. א״ר יהושע בן לוי נשים חייבות בקריאת המגילה לפי שאף הן היו באותו נס פר״י שאף הן נגאלו ויש אומרים שהם עיקר הנס פורים על ידי אסתר חנוכה על ידי יהודית ד׳ כוסות שבזכות צדקניות ר׳ יהושע בן לוי מכניס בני בייתו קדמייהו וכן נהגו להביא קטנים וקטנות בקהל. נשים חייבות וקוראות ומוציאות עצמן ולא הזכרים וא״ת מאי שנא מנר חנוכה דמוציאים ויש לומר דדמי לקריאת התורה אך הא״ז פסק שקוראות ויוצאות ומוציאות את הזכרים ה״נ. מברך לפניה מנ״ח ולאחריה האל הרב את ריבנו וחותם האל הנפרע לעמו מכל צרה האל המושיע כך הברכה בה״ג והמיימוני והרוקח ובריש מתיבת מרנא ורבנא אורמים ברוך הרב ולא אמר האל, בסוף מסכת מגילה מותר לעיין בספר תורה ולברך ומהאי טעמא יש אומרים שלא לפסול המגילה שכתובים בה הברכות וכן כתב רבינו ברוך, אבל הרב שמעון מיינבלא כתב שלא לכתוב הברכות במגילה וכן כתב רבינו אבי״ה אך רבינו יואל הלוי כתב דאין לחוש דהא מגילה נקרת איגרת ואפילו בספר תורה מאן לימא דאסור אי כתב בי ברכות בסוף ובראש והא דאמרינן שמא יאמרו ברכות כתובות בתורה ר״ל בין פרשה לפרשה. בתשובת הגאונים צריך לקרות המגילה בעמידה בין בזמנה בין שלא בזמנה. אבי״ה הצריך לקרות המגילה ביו״ד ולא אמרו להקדים אלא לכפרים ויש מרבותינו מפרשים אם אין ביד מהלכי דרכים מגילה אז טוב שיקראו אותה ויקדימו ממה שלא יקראו וכן פסק ראבי״ה דגרסינן (בירושלמי) כל החדש כשר למגילה מה טעם והחודש אשר נהפך א״ר חלבו ובלבד עד ט״ו דאמר קרא ולא יעבור אבל סעודה אין עושין אותה אלא בט״ו או בי״א או בי״ד. נהגו שלא להנשים בין סוף פסוק לפסוק ומהר״ם והרוקח כתבו שאין עיכוב בנשימה שבין הפסוקים כי אם בעשרת בני המן. המיימוני כתב דאין צריך עבוד לשמה וכתב ראב״ן הא דאמרינן יחיד שקראה בין כתובים יצא דוקא בספריהם דהיו כולם כמו איגרת אבל בין הכתובים שלנו לא יצא ורבינו גרשום מאור הגולה כתב שיצא ור״ת כתב בתשובתו שצריך עבוד לשמה. ובני אדם המדברים בשעת הקריאה לא יצאו לפי שצריך לשמוע את כולה. אמר רב נחמן ובלבד שיהיו משולשין פירוש ג׳ תפירות בקצה היריעה וג׳ בעמצעה וג׳ בסוף ופירש״י שיהא מראש הדף עד הגיד כמגיד לחבירו וכן מצינו בערי מקלט במסכת סופרים שיהיה התפר לחוץ ולא לפנים פושטה כאיגרת כתוב רבינו האי וכן מנהג בכל ישראל וכשגמר חוזר וכורכה ומברך ורב צמח גאון אומר קורא וכורך כספר תורה וכן מנהג בשתי ישיבות ובבתי רבינו בבבל וכתב רבינו ברוך בזו המלכות נהגו כרב האיי גם במינצא וכן נהוג עלמא על פי מהר״ם. פורים שחל להיות במוצאי שבת ויש שם אבל קודם הפורים יושב בבית הכנסת ולא יצא בשעת קריאת המגילה אך למחרת קורים אותו בביתו ואם יש חתן בעיר יקרא בביתו בעשרה כן כתב הרוקח ובמענצא נוהגין שהחתן הולך לבית הכנסת בשעת קריאת המגילה, ומהר״ם כתב דהאבל הולך בבית הכנסת בשעת קריאת המגילה ובסוף מסכת שמחות כתבתי ראיותיו. בליל י״ד אחר שסיימו כל התפלה וכל הקדיש יקרא המגילה ובמענצא אינו מחייבים הקדיש אלא לקורא המגילה ואם חל פורים בתוך השבוע אומר ויהי נועם במוצאי שבת וכן המנהג ואם חל מקרא מגילה במוצאי שבת כשסיים המגילה מתחיל ויהי נועם כך כתב רש״י והרוקח ואתה קדוש וסדר קדושה, אך רבינו ברוך ורבינו אב״ן וספר המקצועות כתבו דאין אמרי ויהי נועם אלא מתחיל ואתה קדוש וכן אומרים במינצא ואומר ויתן לך ואומר על הניסים בתפילה אע״ג דלא קראו המגילה וכן נהגו במינצא על פי ראב״ן והרוקח אך בסדר רב עמרם פסק שאין אורמים על הניסים עד לאחר מקרא מגילה. ר״ת היה אומר דאף על פי שבירך זמן בלילה חוזר ומברך ביום דהא עיקר קריאתה ביום וגאונים אחרים כתבו שאין לברך זמן ביום וכן נהגו ואם חל פורים או שושן פורים ביום ב׳ או ה׳ אין לומר אל ארך אפים גם אין לומר תחינות ולא אל ארך אפים ביו״ד וט״ו באדר ראשון:

הלכות פסח. כתב הרוקח שלא להגעיל דבר שודאי לא נשתמשו בו בחמין ביורה שמגעילין בה ומחבת שמטגנין הוגד לי בשם א״א אחר פטירתו שמצריך לבון וכלים המטולאים בעי להסיר הטלאים בין להגעלה בין לליבון ולהגעילם או ללבנם שניהם בזה אחר זה וכן בכלי הגוים והכלים שמולחים בעי הגעלה בכלי ראשון התיבות והשולחנות נהגו לשפוך עליהם מים רותחים כתב הרוקח דלי ששואבין בו מים וסביב מחושקים של ברזל וטעון טבילה ופסקו התו׳ דלא. כתב הרוקח קערה גדולה או דף שמשימין עליו פשטידא חם או בשר או לחם חמים ואין יכול ליכנס ביורה שמגעילים ילבין אבנים באש ויניח עליהם וישפוך מים רותחים על האבנים וירתיח. כתב הרוקח לפי שאין אנו בקיאים בנדנפא דליישאי ראיתי אני אליעזר הקטן שרבינו אברהם בן רבינו שמואל דודי בשפירא כשהיה מגעיל לקהל כשהיתה היורה גדולה מרותחת מליאה מים היה לוקח עצים גדולים בוערים ומשליכם ביורה והיו המים רותחים נשפכים סביבות היורה וכן הורה ריב״א ואבא מרי הריב״ק במינצא כל ימיו. פסק רש״י שצריך להגעיל היורה תחלה ולשפוך המים הרותחין החוץ ופשט המנהג בכל מקומות ישראל להגעיל וכן פסק ריב״א שצריך להגעיל ומנהג יפה לעשות כן משום אל תטוש תורת אמך עכ״ל הרוקח. [* עה״ג אין מגעילין אלא במים ולא בשאר משקין ולא במזוג ואומר הרמב״ם ז״ל דשאר משקין מבליעין ולא מפליטין. אדרת: כלי שמולחין בשר בו כתב אבי העזרי שצריכין הגעלה ומחבת שמטגנין בה כתב רבינו יואל והוא התירם בהגעלה ולזה הסכים א״א הרא״ש וכך כתב בבתשובה מחבת בפסח עושין לה הגעלה ואם היתה ארוכה מגעיל חציה והופך ומגעיל החצי האחר ואין חוששין שמא הנגעל בולע מן צדו שלא נגעל וכל הנגעל צריך להגעיל ידותיהם אור״ח חיי״ם: מצאתי בשם רבינו שלמה בשר יבש וגבינה יבישה שלא נזהרו במליחתו מותר לאדם לאוכלם בפסח דאפילו למאן דאמר חמץ בזמנו בין במינו בין במשהו הני מילי דאיתיה בעיניה דקופינן ליה משום דעבר על בל יראה ובל ימצא אבל על ידי תערובת שלא נעשה שמור איכא למיחש שמא לא נזכר שיש בו חמץ ואינו אסור אלא בנותן טעם. מעשה שכפו הקדירה בכסוי של מתכת שלא לבנוהו ולא הוגעל ואסרנו כל התבשיל כי מכח הרתיחה נגע בכיסוי שיש בו חמץ. סימני רוקח:] פסק ריב״א דאותם הסכינים הצריכים לבון אם השחזם ברחים של אבן דיו להם בהגעלה. לא יאמר אדם אני קונה או מצניע בשר זה לפסח אלא לצורך יום טוב אפילו בשר חיה ועוף ושור. כתב רוקח בין מצא פת בין לא מצא פת מברך מיד כשהתחיל לחפש. וראב״ן כתב במקום ראשון שימצא חמץ מברך על ביעור חמץ. ואבי העזרי כתב עובר לעשייתם כשיראה וימצא החמץ ויחזיק דדכותה גבי ברכת המוציא צריך שתכלה ברכה עם הפת ובספר הפרדס על ככר הראשון לכך נהגו לצוות לבני הבית להצניע חתיכות חמץ לחפש אחריהם. יש מצריכים לומר להוי הפקר כעפרא דארעא כפר״ת דאין דחוי בטול מטעם הפקר וכן הצריך ר״י הלוי אך הוא אבי רבינו יואל לא הייה מזכיר הפקר וכן בה״ג ורש״י לא ניחא להו בהפקרא. בשערי ברכות של רבינו שמואל הכהן בן חפני הצריך לברך זמן אבדיקת חמץ וכן מצאתי בפירוש אדיר מתוחים שמצריך לברך זמן ואבי״ה כתב שאין מנהג לאומרו. כתב רבינו אפרים מבונא שהבודק צריך נטילת ידים והפייט רמז באומרו המתחיל לבער החמץ מברך כזאת באומץ בנקיות ובטהרה כמו וטהר ידים יוסף אומץ. כתב רבינו יצחק בר אברהם ורבינו יהודה צריך לבטל שנית מפני הפירורים כתב רבינו פרץ בשם חמיו שצריך לומר כל חמירא וחמיע דחמירא הוא שאור וחמיע הוא חמץ וכן מצאתי בפירוש אדיר דר מתוחים דגריס חמיע וחמירא וכן גריס אבי העזרי. רבינו יעקב בר יקר היה נוהג שמיד אחר הבדיקה בליל י״ד היה שורפו ורש״י פירש אימתי אין ביעור חמץ אלא שריפה שלא בזמן ביעורו כגון בתחלת ו׳ וכל שכן בה׳. ויש מפרשים דזמן ביעורו זה תחלת שעת ז׳ ויליף מנותר ונותר בזמן איסורו שריפתו, וכתב אבי העזרי דאפילו גוי ובית גוי וישראל יוצא ממנו אף על גב שהגוי מכניס לתוכו חמצו בפסח אפילו הכי מוטל על ישראל לבדוק הכל נאמנים אפילו נשים ועבדים וקטנים בדיקה דרבנן והמנו רבנן בדרבנן. והשבתה היא ביטול מן התורה וכתב אבי העזרי דנשי לא מהימנא אביטול ורש״י פירש דאף אביטול מהימני. כתב רבינו ברוך קבלתי מקרובי ה״ר אליעזר ממיץ הא דנקט בתוספתא ואופה לו מצה מע״ש מתרומה טהורה והוא הדין לחולין א״א משום דבעיסת תרומה טהורה מירי ונראה מנהג כשר שלא לאפות מצה ועדיין חמץ קיים ואם אפה לא הפסיד עכ״ל רבינו ברוך. מצאתי בשם גור אריה שמותר לאפות מצה ג׳ ימים או ז׳ ימים קודם פסח מהא דתנן פרק כל שעה חלות תודה. ומה שפירש״י סוף פרק ערבי פסחים דאיתקש מצה לפסח ההיא היקש מוקי ליה גור אריה לענין אכילה. כתב ראבי״ה ורבינו ברוך ממינצא והר״ר חיים דהסבת שמאל דווקא בימיהם שהיו מסובים על המטות אבל אנו סגי בכל הסבה. והר״ר חיים פירש דאדרבה דרך מלכים עתה לאכול בלא הסיבה ומיהו מצאתי כיון שאנו רגילין בלא הסבה כל ימות השנה עתה דרך חירות בכך. נטילה שלאחר חידוש רשב״ט ורב עמרם אמרו דאין לברך על הנטילת ידים. והסמ״ג והרוקח הצריכו לברך גם שאר גאונים. בצרפת נוהגים טבול ראשון בחומץ ואנו נוהגים בחרוסת הבציעה תחת המפה משארותם צרורות בשמלותם. כתב ראבי״ה דאין קורין האגדה ביחיד וצריך לכל הפחות תינוק. מנהג אבותינו כן וכן הנהיג רבינו אליעזר הגדול כל בני ביתו וכן רבינו קלונימוס וכל משפחתו ורבינו אליעזר חזן ורבינו שמואל ובנו ורבינו אברהם כשהיו קורין בהגדה ביד חזקה זו הדבר ובזרוע נטויה זו החרב דם ואש ותמרות עשן דם צפרדע כינים ערב דבר שחין ברד ארבה חשך מכת בכורות דצ״ך עד״ש באח״ב על כל תיבה נותנין אצבא בכוס יין ומטיפין לחוץ וגם אבא מרי הריב״ק עושה כן י״ו פעמים ומטיפין לחוץ כנגד חרבו של הב״ה י״ו פנים ואין לשנות מנהג אבותינו הקדושים עכ״ל הרוקח. כתב הב״ח ראבי״א שנראה לי עיקר מנהג שאין מברכין על קריאת הלל בליל פסח כמו שפירשו הגאונים הטעם שהרי מפסיקים בסעודה ושתי פעמים אין לברך ברכה אחת וכן פירשו רב צמח גאון ורב האי גאון ורב יהודה בר יצחק פירש שאין לברך, ור״י הבחור והרב רבינו יהודה בר יו״ט ומהר״ם מרוטנבורק היו מברכין שתי ברכות לקרוא קודם אכילה ולגמור אחר אכילה. הכריכה בלי ברכה ודאי טבול בעי וכן משמע בספר המצות וכן ר״ת ורבותינו מאיברא ומוהר״ם מרוטנבורק. שכח ולא אכל אפיקומן ובירך או סיים סדרו כתב הרוקח שיטול ידיו ויברך על אפיקומן המוציא ויאכל כזית ויברך ויסיים סדרו וי״מ אם בירך ברכת המזון מעוות לא יוכל לתקן אם לא יתחיל הסדר כבראשונה כך קיבל ריב״ק מרבינו שמריה שעשה מעשה וראב״ן כתב שאין תקנה לגמרי ואבי עזרי כתב שאם בירך ברכת המזון ולא בירך על הגפן יטול ידיו ויברך המוציא אבל אם בירך על הגפן שוב לא יברך כן פסק בסמ״ק בשם מחזור וויטרי ואם נאכל האפיקומן או נאבד כתב הראב״ן והרוקח שיקח אחרת במקומו אם נעשו כולם בשימור. נרדמו אפילו מקצתן לא יאכלו וכן פסק רשב״ם ורוקח ורב עמרם גאון ורבי יוסף ט״ע שאם היה חולה או איסטניס ישתה כוס חמישי ויאמר הלל הגדול ורוקח כתב דאין לשתות כוס חמישי בהיסבה ומה שאנו מברכין בד׳ כוסות לפי שכל אחד מצוה ונפרדים מאחד ולאחר כל הכוסות יש גדולים אוסרים לשתות כל אותה לילה וכן נהגו גדולי איברא ויש מתירין דלא שייך הפגה ביין ושאלתות והרי״ף אוסרים יין ומתירין מים רבינו חיים כהן ומהראש ומוהר״ם מרוטנבורק לא היו חותמים מלך מהולל בתשבחות וחיי העולמים אלא חותמים מעולם ועד עולם אתה אל. הנהיגו הקדמונים במגנצא למלאות מן הנהר ולא מן הבור האופה מצה ביו״ט אסור לחתום כחותמות אשר שם אריות. כתב רבינו אב״ן שאם נמצא חטה במליגת התרנגולת רואה אני לאסרם: [* עה״ג באבות דרבי נתן שלשה דברים נאמרו בכלי חרס פולט ואינו מבאיש מה שבתוכן ג׳ דברים נאמרו בכלי נחשת אינו בולע ופולט ומבאיש מה שבתוכו, ג׳ דברים נאמרו בכלי זכוכית אינו בולע ואינו פולט ורואין מה שבתוכו במקום אם חם במקום צונן צונן:] [* עה״ג וששאלת י״ד שחל להיות בשבת אם יכול לומר לגוי להוליך המפה והקערה שאכל בהם חמץ מאותה סעודה והשיב לא ידעתי למה צריך להוציא המפה והקערה לחוץ אלא ינער המפה בטוב לחוץ ויקנח הקערות יפה בעצבעו ויטמנם מן העין עם שאר כלי החמץ א״א הרא״ש, אור חיים:]




אין פרושים.

לפרש

כדי לפרש צריך להתחבר.