בס״ד

הלכות איסור והיתר

הלכות איסור והיתר.
בשר שנמלחה ושהתה כדי מליחה ואחרי כן הניחוה לבשל בלא הדחה מותרת אם יש ששים במים ובתבשיל ובחתיכה נגד ליחלוח דם ומלח שעל החתיכה לפי שאין המלח נאסר אלא מחמת דם ואפילו כולו דם הוי בטל בששים. ותבלין של עבודה זרה אינו בטל בששים. בשר שהודחה ולא נמלחה ושמוה בקדירה צריך ששים כנגד כל החתיכה ואם יש שם ששים מן התבשיל מותר אך החתיכה אסורה. כתב באור זרוע שכל חתיכה שנמלחה ושהתה כדי מליחה יש בה ששים כנגד דם שעליה. כתב בספר פענח נמלחה ולא הודחה ושמוה בתוך פשטיד״ה שרי דקיל ליה לפלוט וכל שכן לצלי גמור. וחתיכה שנאסרה מחמת מליחה בכלי שאינו מנוקב או מחמת דם אין תקנה לחזור ולמלוח אותו. ובשר שלא נמלחה ונתבשל עם החתיכות מלוחות והיה ברוטב ששים כדי לבטל החתיכה ורצה רשב״ט להתיר גם החתיכה לפי שדם החתיכה נתבטל ברוטב והנשאר בחתיכה דם האיברים שלא פירש׳ והראב״ן אסרה דהא דאף דם איברים שלא פירש הני מילי באומצא אבל הכא מצא מין את מינו ונעור גם כי הרוטב מבלבל טעם דם בחתיכה:

בשר שלא הודחה במים תחלה ונמלחה אסורה כי כח המלח מבליע הדם בחתיכה אכן מהר״ם התירה בדיעבד והמחמיר תבא עליו ברכה גם נראה לאסור אפילו בדיעבד מיהו סגי בהדחה מועטת בתחלה אבל בתר מליחה מדיחו יפה יפה כמו במליחה הופכו ומולחו כמו בקדשים. הא דאמרינן דם משרק שריק הני מילי דם הנפלט מאותה חתיכה על ידי מליחה או על ידי צלייה אבל דם הנופל על החתיכה בשעת מליחה או בשעת צליה אם אין ששים בחתיכה אסור כמו חלב או שאר איסורים. חתיכה שלא נמלחה ונפל עליה ציר מבשר מלוח או נפלה בתוך הציר יחזור וימלחנה דאגב פליטת דמה פלטה בליעתה אבל נמלחה ופלטה כל צרכה ונפל עליה ציר או נפלה בתוך הציר שוב אינה פולטת בליעתה ואסורה. רבינו תם התיר כשמלחו בשר לפני שבוע למלוח עתה בשר לתת עליה משום דדם משריק שריק כדאמרינן כבדא עילוי בשרא דשרי מהאי טעמא ואפילו למאן דאסור לפי שכולו דם. תשובת שאלה להרשב״א בשר שנמלח ולאחר ג׳ ימים מצאו ציר בתוך גומא שבחתיכה, מאחר שנמלח הבשר בכלי או על גבי עצים ויש הפסקה בשולי הגיגית כשיעור ציר אף על גב שנמצא ציר בין חתיכה לחתיכה מותר דאין לך שום מליחה שלא יהיה בה לחלוחית ציר ואין לעשות דבריהם לשעורים לחלק בין ציר מועט לציר מרובה מאחר שיכול לפלוט מאידך גיסא אפס הנוגע בציר שאין לו מקום לפלוט עוד אסור ואותו הנוגע בציר ודאי אסור ולא סגי בקליפה כי מה שבציר חשוב כבוש ומנהג לחתוך כל מה שבציר ומעט יותר לפי שדם אינו מפעפע כמו חלב:

כתב מחרי״ף המולח בכלי שאינו מנוקב אף מה שחוץ לציר אסור וכן עשה ר״ת מעשה, וצריך להשהות הבשר במלח קודם שיתנה בקדירה שיעור צליה. אר״י דדם הנפלט מן הכבד על הבשר כששניהם בשפוד והכבד למעלה מותר דמשרק שריק עם הציר הנוסף, אבל אם שפכו דם רותח על גבי צלי או אפילו דם צונן אוסרים כדי קליפה אף על גב דתתאה גבר אדמוקיר ליה בלע לה:

ואם צלו בשר שלא נמלח על גבי בשר שנמלח בשפוד אפילו הנמלח מותר משום דכבולעו כך פולטו, כתבו הגאונים שכל בשר ששהתה ג׳ ימים שלמים מעת לעת ולא נמלח הדם מתקשה בתוכו ושוב אינו יוצא וחומרא זו לא מצינו בתלמוד ומוהר״ם אמר דעל ידי בשול אסור ועל ידי צלי מותר מהרי״ט רישין שנהגו לשרותו במים פושרין אחר ג׳ ימים. מוהר״י חוזה שאם הודחה תוך ג׳ ימים שרי אף לקדירה:
[*עה״ג בשר שלא נמלחה והוא מלאה קרח וכפור שקורין גלש״א ואינו ראוי למליחה עד שנימוח הקרח מותר לשרותו במים פושרים בכלי שני עד שנפול הקרח מוהר״ם:]

בשר ששרה במים ונשתהה במים מעת לעת רבותינו אוסרים לפי שהדם חוזר ונבלע ולא שייך חידוש כי אם גבי בשר וחלב ואם לא שהה במים רק לינה אחת ומקצת היום אין אוסרה דאין שריה מבלעת אלא מעת לעת. קיבה ששהתה במים עם העור אין לאסור רק מעת לעת. פסק רבינו תם בשר שנפל לחלב דאם יותר מיום אחד אסור מטעם כבוש הרי הוא ככמבושל ולא כאותן האומרים לא אמרינן כבוש אלא בחומץ דהא עכברא בשיכרא פרק ב׳ דעבודה זרה צונן בצונן ואסור מטעם כבוש. בשר לצלי אין צריך מליחה ואם צלו בשר ולא נמלח מותר דדם איברים שלא פירש ואותו שפירש האור שואב אותו ואינו חוזר ונבלע כההיא דפרק מפנין דאמר בר אווזא שרי לאומצא וצריך ליזהר שיהיה צלי כל הצורך כי לפעמים ישימו בתבשיל או בטיגון ולא שייך בר אווזא אלא באומצא ר״ל על גבי גחלים, ויש נוהגים להדיח אחר צליה הדם הנדבק בחוץ ובמקום שאין מלח נהגו לצלות כל צורכו ואחר לבשל. וז״ל הרוקח כבש שמלאוהו בבשר ולא נמלח לא הכבש ולא הבשר מותר בצליה משום כבולעו כך פולטו אך בשר שלא נמלח ועשו ממנה פשטיד״ה אסור. כתבו ראב״ן ורבינו יעקב הלוי שבשר יבש שנתבשלה בלא הדחה בדיעבד (מותר) כי הדחה אחר מליחה אינו כי אם לרוחצו מן הדם שנתלכלך חוץ והשתא שנתייבש אין בו לחלוחית ומיהו נהגו העולם כשמדיחים בשר יבש מן המלח במים חמים נזהרים שלא יהיה היד סולדת וזהו לכתחילה אבל בדיעבד פסקו להתיר. אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח משום דרותח כמבושל וקיימא לן כר׳ יעקב בכל מליחות שאנו מולחין אינו נאכל מחמת מלחו כדפי׳ שם הספר אבל אם אינו כי אם מעט אינו כרותח. ואמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלים מנוקבים ואם מלח בכלי שאינו מנוקב הכל אסור בין הכלי בין הבשר לפי שהדם נבלע בכלי וחוזר ונבלע בבשר ואם נפל הציר על הכלי אם של חרס ישבר ושל עץ יגעיל. ואם שהה בכלי מנוקב שיעור מליחה ואחר שמו בכלי שאינו מנוקב אינו אלא מהל וליחלוח מיהו נהגו העולם לאסור עד כדי קליפה. וכשמדיחים הבשר אחר מליחה ישים המים תחלה בכלי ואחר נותן הבשר ואם נתן הבשר תחילה רגילים להתיר בזמן מועט אם שהה כדי מליחה בכלי מנוקב על דף משופע. כתב מוהר״י טרישי שמנהג כשר למלוח על דף מיוחד לכך ושלא לשום עליו שום דבר רותח:

כתב ר׳ יצחק בר שמואל דטבחיא נקובה ובני מעיים העגולים אין למלחם עם שאר הבשר כיון שלא הורגלו בדם אם ישהו יבלעו דם ולא יפלטו. אין מחזיקים דם בבני מעיים אם מלחו בכלי שאינו מנוקב או שמו בקדירה בלא מליחה מותרין, מיהו רבינו תם פירש דדוקא הדקים אבל הכנתא לא משום השומן וכן שומן אווז שנמלח ולא הודח ושמו בקדירה אסור. כתב המיימוני שפרסות הרגלים שנמלחו ולא נחתכו ראש הצפרנים הוי כמולח בכלי מנוקב ומה שבתוכו אסור והשאר מותר דדם אינו מפעפע וציר שלו (נראה שחסר איזה תיבה) בשר שנפל על החמאה מותר ביש ששים אף על פי שאומרים שאינו בטל היינו דוקא במינו אבל שלא במינו בטל. בספר יראים אם שהה בשר כשיעור צליה ואחר שמו אותו בשר בכלי ונמצא בו ציר אינו ציר אסור כי אם מהל בעלמא וכן דעת רש״י וכן ר״ת וכן הריב״ק. כל דלקדירה צריך להדיח הבשר תחילה היטב ולמולחו ולהפכו מכל צד ותרנגולת מבפנים ומחוץ ולשהות במלח כדי מליחה ובשם רש״י צריך שיהיה במלח כדי הלוך מיל ולמולחו שיהיה קרוי אינו נאכל מחמת מלחו ואחרי כן להדיח הבשר יפה לכל הפחות ב׳ פעמים ואם אחרי כן ימצאו גומות מלאות ציר בבשר אינו כי אם מחל ואם נמלחה תרנגולת בחוץ ולא בפנים ונתבשלה עם בשר בקדירה הכל אסור גם הקדירה ואם לקחו ב׳ או ג׳ כפות מן הרוטב ההוא ונתנו בקדירה אחרת עם בשר מותר דקמא קמא בטיל אמ״רכ״ל. וראש כבש שנמלח מבחוץ ולא מבפנים אין למולחו פעם אחרת ומותר לצליה ולא לקדירה. אין להקפיד למלוח כמה פעמים בכלי מנוקב לפי שאין מליחה לעץ משום דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל ומזה הטעם נהגו היתר למלוח גבינות בדפוסי גוים גם נותנין מלח בקערה חולבת ומולחין ממנה בשר. פסק בספר התרומה דמלח אינו מפליט מה שנבלע בעץ או במחבת או באבן אך לכתחילה אסור משום הרחק מן הכיעור אבל דיעבד שרי ונכון לכתחילה להגעיל דפוסי גוים. ושפוד שצלו בו בשר שלא נמלחה או שלא שהתה כדי מליחה השפוד אסור וצריך ללבנו ואם של עץ ישרף. ויזהר שיתחוב הסכין בבשר הצולה שלא שהה כדי מליחה לראות אם צלוי ואין לתחוב סכין בכבד בשעת צליה משום דכולו דם. סכין ששחטו בו וחתך בו רותח אסור בכדי קליפה אך משום פעם אחת אין חששה רק שלא יהיה מלוכלך בדם והמיימוני כתב ישחיזנו או ינעצנו י׳ פעמים בקרקע. אם מלח שחוטה בהדי אפילו בכלי מנוקב השחוטה אסורה כדאמר׳ לרבות צירן ורוטבן וציר דגים דרבנן ולפיכך קונין דגים מלוחים מן הגוי אף על גב דספק שמא מלחו עם טמאים וציר דגים דרבנן כדאיתא שילהי פרק אין מעמידין אמנם תבא מארה לאיש שרואה דגים טמאים עם טהורים ביחד וקונה אותם ועליהם נאמר ופושעים יכשלו בם. פסק המיימוני דאין לוקחים דגים מלוחים מרוסקים אא״כ ראשו ושדרו וזנבו קיים. ואם נגע בשר מליח לגבינה הגבינה אסורה והבשר מותר ואי איפכא הגבינה מלוחה והבשר תפל הבשר אסור ואם שניהם מלוחים ונתונים זה על זה או סמוכים זה לזה שניהם אסורים וכן הדין בבשר נבילה ושחוטה אבל בשר תפל טהור שאין מליח שנפל בתוך חלב שאין מלוח או אסור שאינו מלוח מותר משום דצונן אינו בולע צונן כי ההיא יונה דנפל לכדא דכמכא שהוא מין חלב ושריא רבינא ולא היו שניהם מלוחים ולא היה צריך הדחה כי אם במים. ובשר שלא נמלח רק מעט כמו לצלי אף על גב דאינו חשיב כרותח מכל מקום ציר הנוטף על הגבינה אוסר דהציר חשיב רותח. ואם נמלחו ונתייבשו ואין לחין מבחוץ אפילו נוגעים זה בזה אינם אסורים אפילו הודחו והם לחים מחמת הדחה אינם אוסרים זה את זה אלא כשהן לחין מחמת מלח וכן הדין בבשר כשירה ונבילה, אבל אם חמים הם מחמת בשול או צליה יש להם דין עלאה גבר וכן הוא זה הדין אם בשר כשרה למטה חמה ונבילה למעלה צוננות אפילו חיי׳ ואינה מלוחה הבשר שלמטה נאסר לפי שחום התחתון מפליט העליון וכל שכן אם בשר נבלה למטה רותחת ושחוטה צוננת עליה דנאסרה דתתאה גבר ואם הצונן למטה בין נבילה בין שחוטה ועליה החמה רותחת השחוטה כשירה דאין התחתון צונן בולע מהחתיכה שחום שעליו ומיהו בעי קליפה כשהחם למעלה והקר למטה כדאי פ כיצד צולין אדמוקר ליה בלע ליה פורתא. מעשה שנמצא עכבר בתוך שומן מהותך אם שפכו מיד יום יום שומן בתוכו שהעכבר מנענע ובא ממקום למקום והכל אסור ואם קשה יטלו כדי אצבע סביב והשאר כשר אשר״י פסק רש״י אם בשלו הכבד בקדירה לאחר שנמלח היטב ושהה כדי מליחה והודח במים הכבד מותר בדיעבד ועם בשר אסור אא״כ יש ששים כנגד הככבד כי הכבד לעולם פולט מרוב דמו ולפירוש ר״ת אם לא נמלח כך הדין אבל אם נמלח מותר לבשל בקדירה אפילו עם בשר ויש לעשות לכתחלה כפירש״י וכר״ת בדיעבד וטוב לצלותם ולבשלם ואם כבד דבוק בעוף אם הכבד שלם אוסר כל העוף דאין בו ס׳ נגד הכבד ונעשה כל העוף חתיכה דאיסורא וצריך ס׳ מן הרוטב ובשר כשר לבטל כל העוף ואם אין כל הכבד שלם ויש בעוף ששים מן הכבד הכבד מבטלו ומותר כמו טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר שחוץ לרוטב ומקצת החתיכה תוך הרוטב שאין שאר החתיכות מסייעות לבטל האיסור אלא בניער וכיסה על כן בעינן ששים מכל החתיכה שהאיסור נדבק בה שמא פעם אחת היתה חוץ לרוטב והאיסור עמה ונאסר וזהו לפירש״י אבל לפירוש ר״ת כשהחתיכה מקצת ברוטב ונפל האיסור על החתיכה שחוץ לרוטב שהרוטב וכל החתיכות מסייעות לבטל האיסור ואפילו בלא ניער וכיסה אין מצריך אלא מן הכבד לבד ואם הכבד שלם צריך ששים כנגד כל העוף וראיה מירך שנתבשל בה גיד אם יש בה בנ״ט אסור ואם מקצת מחובר לחתיכה החתיכה עצמה נעשית נבילה ואם צלו העוף והיה הכבד מחובר בו או נפרד ותחוב בתוך העוף מותר מבחוץ ירכיו ואגפיו רק קולף סביב הכבד והשאר מותר דדמא מדאב דאיב:
[*עה״ג רבי יעבץ לא מחלק בין דבוק לחתיכה שאין בה ששים והלב עצמו מסייע לבטל ע״כ:]

הלב שנתבשל עם דמו סגי בקריעה ומוציא את דמו והלב מותר משום דשיע ואינו בולע בין מבפנים בין מבחוץ והגאונים פירשו לב שנמצא בתוך התרנגול בין בצלי בין במבושל בין במחובר בין בתלוש זורק הלב והשאר מותר כדאיתא פרק כיצד צולין שאני לב דשיע ופירש ר״ת דווקא נצלה או נמלח עם דמו קורעו לאחר כך ומותר דמה שנבלע פולט ונופל לארץ אבל נתבשל בדם חללו הלב עצמו אסור והעוף מותר לפי שיש ששים כנגד דם הלב ואם הלב דבוק בחתיכה קטנה ונתנוהו לבשל עם שאר החתיכות צריך ששים כנגד אותה חתיכה ואם נתנה בקערות חמות אותה חתיכה שהלב דבוק אם אין בה ששים לבטל הדם אותה חתיכה אסורה ושאר החתיכות מותרות לפי שהאיסור הבלוע בחתיכה ממקום אחר אינו הולך מחתיכה לחתיכה כי אם על ידי רוטב והחתיכה הראשונה שהיא נעשית נבילה אינה אוסרת שאר החתיכות כי אינו יכול ללכת בשאר החתיכות, אך כשמנתחין החתיכות לקטנות כמו שעושין אפשטיד״א אותה חתיכה שהלב דבוק בה ואח״כ בא השמנונית ומוליך הדם שבחתיכה שהלב דבוק בה לכל החתיכות והרי אין בכולן לבטל החתיכה שנעשית נבלה ועוד השמנונית מטפטף מעט בתוך העיסה ונאסרו ב׳ או ג׳ חתיכות סמוך לאותה חתיכה שהלב דבוק בה וכשגדל השמנונית והלך בכל הפשטיד״ה ונגע בשאר החתיכות נאסרו כולם שהרי אין בכל הפשטידה לבטל אלא אלו הג׳ או ב׳ חתיכות וכן פירש רבינו ברוך ונהגינן כמו שפירש״י בתשובתו בפי׳ כבד שנמצא במוליאתא שקורין פשטיד״ה צריך ששים לבטלו ואם הוא דבק בחתיכה ואין בחתיכה ששים לבטל צריך שיהא ששים מן החתיכה ואם לא הכל אסור וכן הלב ונהגו לחתוך ערלת הלב שיצא הדם דרך החתך:

דין כחל לצלי בעי קריעה לכתחלה שתי וערב ואם לא קרעו כלל מותר לצלי דחלב הנפלט נופל לארץ ואותו שלא פירש מותר בדיעבד ולקדירה אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר בלא בשר עמו לכתחלה וכן לעשות מוליאתא ואם לא קרעו שתי וערב אסור אף בלא בשר עמו ואף בדיעבד שחלב הנפלט חוזר ונבלע וכיון שפירש אוסר בשר הכחל ואם יש ששים במים עם הכחל שיתבטל החלב הנבלע מותר. ולפירוש ר״ת ולראב״ן קרעו שתי וערב וטחו אף עם בשר מותר בקדירה אפילו לכתחילה ואם לא קרעו רק קצת מותר לכתחלה בצלי ובדיעבד לקדירה ובלא בשר בקדירה סגי בקריעה מועטת ובמוליתא גם כן, והכחל שנצלה או נתבשל מותר לחתכו רק בסכין של בשר אף על גב שהכחל רותח וגם מותר לתת הכחל רותח בתוך הקערה של בשר גם להשתמש בהם אחרי כן בבשר דהא פסקינן בין כחלא בן כבדא עילוי בשרא לכתחילה (אסור) דיעבד מותר והתם נוגעין זה בזה כשהן רותחין והא דאסור לכתחלה שהחלב נוטף על הבשר קודם שנצלה הכחל ונהגו העולם כרש״י כי (כתב) ראב״ן שלא לעשות כפירושו וכפירוש ר״ת. והיכא דנתיבש הכחל מאד ונתבשל בהדי בשר הורה רבינו יואל להתיר אף בלא קריעה כלל אף לפירש״י דחלב שחוטה דרבנן וביבש לא גזרו. ובתשובת הגאונים כתבו דנהגו כל ישראל דלא מבשלי כחל כלל בין של מניקת בין של ילדה ואם נמלח הכחל עם הבשר הואיל וכל מליחה בכלי מנוקב אם כן הכל מותר ונהגו כל ישראל שלא לבשל כחל וכבד אבל טחלא שמנא בעלמא הוא כי הא דשמואל עבדי ליה תבשיל דטחלא ביומא דהקזה מכל מקום צריך מליחה וניקור הגיד כמו בשר לקדירה וקיימא לן אם גוי או שפחה בבית ישראל מלגו ולא ידע ישראל אם בכלי שני או בכלי ראשון ואסור או מלחה הבשר ולא ידע אם בכלי מנוקב או לא או אם הדיחו הבשר ב׳ פעמים או אם הדיחה קערות חולבות עם של בשר אף על פי שאין סומכין על דבריו של גוי לא לאיסור ולא להיתר מכל מקום יש להתיר אם יודע שזה הגוי יודע האיך היהודים עושים אם יש ישראל יוצא ונכנס או קטן בן דעת עומד על גביו אז הכל מותר אך אם גוי זה אינו יודע בטיב ישראל אפילו ישראל יוצא ונכנס אסור. פסק הרוקח דבשר ביד גוי אפילו בחותם אחד כשר, ואם מלגו תרנגולים ביחד בכלי שני ונמצא אחד מהן נבלה הכשרה מותרת דכלי שני אינו מבשל דאי אמרינן כלי שני מבשל כי נמלגו לבדן ליתסרן דהא נתשלו בדמן אלא ודאי לא פליט ולהכי הכלי כשר ומכל מקום אין מדיחין קערות במי מליגה. ונהגו להדיח תחלה הצואר קודם מליגה. גם נהגו העולם שלא להחזיר התרנגולת למי המליגה כי כלי שני מבשל קצת כדי קליפה ובפעם ראשונה אין קפידה משום הנוצות, ותרנגולת שנמלחה בקערה חולבת אפילו היא בת יומא הכל מותר דכלי שני אינו מבשל מהר״ם. פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלו בכותח היינו בתנורים קטנים אבל בתנורים שלנו מותר לאפות פת עם צלי ועל זה סומכין שאופין פת עם פשטיד״א או פלאדין והא דרבא במסכת עבודה זרה בת תיהא משמע דריח לאו מילתא היא היינו דוקא בדיעבד ועובדא דלוי בגדי ודבר אחר דיעבד והכשיר ודווקא בתנורים שלהם ופיהם למעלה דלא מפטם ובת תיהא לא מפטם, אי נמי יפה לפרש מזה לכתחלה ואתן שעושין לכתחלה דוקא כשהפשטיד״ה מכוסה דהוי כמו פת חטה וחבית מכוסה ומרחיקים הפשטיד״ה שלא יזוב משומנה תחת הפת ורש״י ורי״ף פסקו כלישנא דמתיר אבל העולם נהגו איסור באפיית פשטיד״א עם פלדו״ן אבל אחת מהן עם פת לא. והתיר ר״ת חמץ ומצה שנאפו יחד בתנור דהא לחמי תודה חמץ ומצה ולא לישתמיט למימר דצריך ב׳ תנורים או זה אחר זה וטוב לעשות סימן על הפשטיד״ה בשר ועל הפלדין גבינה. גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מראש אזנו לפי שהחלב מפעפע אפילו מלמטה למעלה. גדי שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ומסיק ההוא כחוש הווה ופירש ר״ת דכחוש אינו מפעפע ואפילו אם מפעפע מעט בטל בששים וכן הדין אם נמלח קרום הכסלים עם הבשר ואינו מפעפע ואם מפעפע בטל בששים הילכך בין אותה חתיכה שהקרום עליה בין חתיכה הנוגעת בה אם יש בה ששים מותר ויש אומרים כי אף החתיכה שהקרום עליה מותר אפילו אין בחתיכה ששים שאינו מפעפע מעבר לקרום הדבוק ואמר רבינו שמשון שאם נמלחו שאר החתיכות אצלו די בקליפה ואם אינו יודע נכון לחתוך מכולם כדי קליפה אם אין שם ששים לבטל וכן יש לדון אם נמלח חלב על גבי חתיכות שאין בהן ששים אותה חתיכה אסורה לגמרי, ואמר ראבי״ה שקבל מאביו ר׳ יואל וגם מר׳ אליעזר ממיץ במליחה או צלי לא שייך ששים אלא כדי קליפה לפי אומד הדעת דבבישול דוקא המים מוליכין בכל התבשיל שם שייך ששים וריב״ן הלבן דחלב במליחה בששים וכן ציר של נבילה אוסר אם אין ששים. מעשה בשפחה שמלחה חתיכה בקרום חלב ולא ידע באיזה חתיכה שנמלחה והתיר כל הבשר רק אחת נתן לגוים. וכי ק״ל דמין במינו בדבר יבש בחתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים בטל ברוב אפילו מדרבנן ובדבר לח בששים דמן התורה כל מין במינו בטל ברוב בין בלח בין ביבש כדאיתא בפרק התערובות ולח בלח כגון יין ביין חלב בחלב מין בשאינו בדבר לח בין ביבש ואינה ראויה להתכבד לעולם בטל בששים ולא בפחות ולכך חתיכה של איסור שנתערבה עם ב׳ או ג׳ של היתר כולן מותרין ודווקא בחתיכה שאינה ראויה להתכבד כשאין האיסור נבלע בהיתר דהיינו ביבש מכל מקום דווקא בשני בני אדם ומיהו ר״ת מתיר אפילו לאדם אחד ודווקא בשני קדירות אבל בקדירה אחת טעם האיסור נבלע בה והוא דבר לח ואינו בטל ברוב ומיהו רבינו משה מתיר אף בקדירה אחת ואיסור בטל ברוב ונעשה היתר אבל לכתחלה אסור להרבות עליו ואם מכיר החתיכה יסירנה וחתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה אבל חתיכה שנאסרה מחמת שנגעה בה אפילו ראויה להתכבד בטלה וכן דג טמא שנגע בדג טהור ונאסר אותו דג בטל ומעשה היה בתרנגולת טריפה שלא נטלה נוצתה ונתערבה עם כשרות והתירה ר״ת הואיל ולא נטלה נוצתה אינה ראויה להתכבד לפני האורחים וכן רגלים של טריפה שלא ניטלו טלפיהם ונתערבו עם כשרים בטלים ברוב ויש נוהגים כשהאיסור בטל ברוב להשליך אחד אבל אין צריך ואם נתבשלה חתיכה קטנה של איסור עם חתיכות של היתר ואינה ראויה להתכבד בטלה ואם מכיר האיסור יסירנה ויצטרך ברוטב ובחתיכה לבטל האיסור ששים לבטל המיחוש של איסור ובלאו הכי אם מכיר האיסור יסירנה ואם אינו מכיר כמו שנפרד בחתיכות קטנות בטל והכל מותר ואין צריך להסיר כלל. ובריה לא בטילה אפילו באלף לא בטיל כשאינה מכירה ואם מכירה יסירנה מרוסקים לא קרו בריה ובטלים בששים וצפור טהור שנתנבלה או נטרפה או דג טהור שנאסר מחמת בליעת איסור אינה קרוי באיה מיהו חתיכת בשר שנאסר מחלב ואין בה ששים לבטל הבליעה אפילו באלף לא בטיל כיון דחשובה וראויה להתכבד אבל טפת חלב שנפל על חתיכת בשר בטל בששים כי הטיפה אינה ראויה להתכבד. ודבר שבמנין כגון ביצים או פירות גסות של ערלה ורגליים אפילו בטלפיהם אפילו באלף לא בטל. וכל דבר שנאסר מחמת בליעת איסור בטלה ולא דמי לבשר בחלב דהתם גזירת הכתוב היא דהא כל אחד בפני עצמו מותר וכי נתבשלו יחד נאסרה והוי דומיא לחתיכה דנבילה ולא בטלה ואם פירש אחד מן התערובת אותו שפירש (מותר) ולא אמרי כל דפירש כדאמרינן התם שמא יקח מן הקבוע וזה לא שייך גבי ט׳ חניות דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי היינו דהאיסור ניכר ואפילו רוב היתר ניכר לקח אחד מהם ואינו יודע מאיזה לקח שם אמרינן קבוע אבל אם נמצא או שלקח שלא פירש בפנינו מותר דכל דפריש מרובא פריש דכיון דהאיסור ידוע לו לא מחזקינן אינשי ברשיעי ליקח מן האסור אבל בדבר המעורב יחד איסור והיתר לא שייך כל קבוע. ר״ת מתיר אם בא זאב ודרס ב׳ או ג׳ בהמות ונתערבו עם בהמות אחרות ופירש אחד מהם דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ולא חיישינן שמא יקח מן הקבוע כדאיתא בפרק התערובות דשאני התם משום חומרא דקדשים ופר״י דאין להתיר ספק דרוסה משום ספק ספיקא דשמא בשן כיון דאין דרוסה אלא בידים. שמא אינה זאת, דכל דבר שיש בו ספיקא דאורייתא והוי דבר שבמניין אפילו באלף לא בטיל וכן תרנגולת או ביצה ספק טריפה ונתערבו אפילו באלף לא בטיל כאילו נתערבו בו ודאי בשל איסור ואין קרוי ספק ספיקא כיון דמספקא הראשון הוי ספק דאורייתא:

ה׳ כללות אומר הריא״ך בביטול כל דבר יבש ביבש וחשיב מדאורייתא אפילו באלף לא בטיל עד שיסיר האיסור לחוץ וכן פי׳ המיימוני. ודבר שאינו חשוב ואפילו אסור מן התורה חד בתרי בטיל ובלבד שיסיר אחד מהם שנתלה באיסור. ומה שאנו אומרים באיסור דרבנן היינו שכבר נעשה בו ספק אז מרבה עליו ומבטלו כמו פרק קמא דביצה עצים שנשרו מן הדקל ויש מחלקים דדוקא עצים שנשרו מן הדקל דלית סמך דאורייתא. היכי דאיסורי דרבנן היכי דליתיה לאיסורא בעיניה מבטלינן ובדאורייתא ספיקא אפילו ליתא בעינא מבטלי׳. בשר חיה ועוף אין אסור אלא מדרבנן ולא בעי ששים אלא ברובא בעלמא וההיא דטיפת חלב בבשר בהמה איירי א״ז. כתב בסמ״ג כבש ואיל ורחל כולן מין במינו ושם אחד להם. כתב רשב״ם מין במינו במשהו דקיימא לן כרבא דבתר שמא אזלינן. חמרא חדתא וענבים ב׳ מינים ושאור ועיסה ב׳ מינים ושור ואיל ועז ג׳ מינים הם וכן מיני דגים ועופות שחלוקים בשמן בין טהורים בטהורים בין טמאים בטמאים ב׳ מינין הם אבל ביצי עוף בביצי עוף של מין אחר הוו מין במינו ושומן הלב ושל הדקים מין אחר שומן הצלעות והחזה והאליה ושומן בירך בשר הוא ומקרי בשר ולא חלב וכל מין ומינו סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. כתב בסמ״ג כלל אמר ר״י כל דבר ששמו עליו כשהוא שלם וכשאינו שלם איבד שמו זה אינו קרוי בריה כמו חצי גיד חצי נמלה אבל חתיכת נבילה תמיד שם נבילה עליה:

כלל אמר ראב״ן שכל איסור והיתר הנאסרים יחד בבשול אם כבשו יחד הוי כבישול אם כן גיד הנשה וכבד וכחל האוסרין בבשר בבישול אוסרין גם בכבישה אבל בצלי קולף ואוכל אבל בחלב דאוסר בצלי משום דמפעפע גם במליחה אם אין שם ששים וכן חתיכת נבילה דאוסרת משום ציר ומשום רוטב נ״ל דאוסרת גם בצלי שום דמפעפע וה״ה במליחה אם אין ששים בהיתר וראיה מהנהו אטמהותא דאימלחו בו ריש גלותא. כלל אמר ראב״ן פירות שהתליעו באיבים בין בתלוש בין במחובר וכן עדשים וכן פולים ואסור לאוכלן עם התולעים אלא זורק את התולעים ואוכל הפרי כיון דאיבעיא פירשו לאויר ועלתה בתיקו דכל תיקו דאורייתא לחומרא משום השרץ השורץ וכו׳ התולעים שבגבינה ושבראש הבהמה דמעלמא אתו ושבמעים משום אבר מן החי דאינם ניתרים ושבדגים מותרים דלא בעו שחיטה, וראבי״ה כתב בשם אביו דבנמצאים בדגים ובגבינה ובבשר בהמה מותרים דאין בהם לא משום אבר מן החי ולא משום השרץ אבל בפירות אסורים משום שמא פרשו ורשב״ט כתב בודאי פירשו בגבינה ודגים ובשר אסורים אבל ספק לא. כתב ראבי״ה לפי רש״י ור״ת וריב״א תולעים שבקמחא ובפירות מותרים אפילו באו שם במחובר ואין צריך לשער אפילו בששים אבל נקבו לחוץ יש לחוש שמא פירשו והוי שרץ והיכא דבשלו פירות הרבה צריך לראות הפרי אשר בו התולע אם הוא גדול שיש בו ששים לבטל התולע. דג טמא הנמצא בין דגים טהורים מבושל פסקו דישליך הטמא והשאר בטל בששים ואם לא נמצא הדג טמא אפילו באלף לא בטיל משום דבריה לא בטלה ואם הדג מרוסק ואינו ניכר בטל בששים. ויש מפרשים אם רוב הדג שלם לא בטיל דההיא בפרק נזיר רובה ככולה ויש מפרשים דדוקא לענין טומאה אמרי רובא ככולא אבל לענין אכילה לא דבטל בששים וכתב ריב״א הלוי אפילו יש ששים במים ובדגים טהורים לבטל הפרי או הדג לפעמים הכל אסור לפי דכשעירה הרותחין עם הקוטניות או הפירות או הדגים שמא לא נשתייר רק מעט מן האסור ואסר כל אותו מעט שנתערב עמו וכשעירב אותו מעט עם השאר לא היה בשאר ששים מאותו המיעוט ואסר הכל וכן בביצה שנתבשל ונמצא בה אפרוח וכן אם הוציא בכף שמא היה בכף עם מעט רוטב ואסר הכף ואחר החזיר הכף ואסר הכל. פסק רבינו חיים ורבינו יחיאל כשמגביהין זבוב מקדירה רותחת ומגביהים עמה מעט מים ונאסר הכף דודאי לא היה במים שבתוך הכף ששים מהזבוב ואם חזר ותחב בקדירה לא חשבינן הכף כולה חתיכה דאסורא להצריך נגד כל הכף ששים אלא נשאר ההיתר במקומו ומצטרף עם ההיתר שבקדירה לבטל האיסור ואין הכף אסור:

אמרכל ומעשה לפני רש״י שהיו מגיסים בכף קדירה של בשר והעלו בתוך הכף תולע גדול והתיר כל מה שבקדירה בששים ועל הכף נסתפק. התיר רבינו קלונימוס לשרוף שרץ טמא לאפר ולאוכלו משום רפואה. ואם נמצא שרץ בתוך דג ונתבשל עמו זה היה מעשה ואסרו דאפשר לסוחטו ובלע מן המים ונאסרו ושוב פלטו ואסרו המים משום מין ומינו. כתב ר״י מדורא אכתוב לפי המסקנא מה שקבלתי מרבבותי ואני אחריהם נפלה טיפת חלב לתוך תבשיל של בשר עולה בששים אפילו נפלה טיפת חלב על חתיכה קטנה בתוך הקדירה ואין בחתיכה ששים כיון שמקצת החתיכה בתוך הרוטב ויש בין הכל ששים מותר ואם נפל טיפת חלב על הקדירה של בשר אם נפל מבחוץ שלא כנגד הרוטב מה שבתוך הקדירה מותר כיון שאין בו נתינת טעם האיסור אפילו נפלה שלא כנגד האש אפילו (שלא) כנגד הרוטב מה שבתוך הקדירה מותר משום שאין בו נתינת טעם האיסור אבל הקדרה עצמה אסורה וצריך לערות הרוטב מצד אחר שלא כנגד נפילת האיסור אך אם נפל שלא כנגד הרוטב הכל מותר דהאש שורפו ואם נפל החלב כנגד הרוטב וברוטב יש ששים הכל מותר ואפילו נפל שלא כנגד האש אסור להשתמש בקדירה לכתחלה ואם נפל הטפה על הכיסוי מול הקדירה יש לו כדין גב הקדירה. תשבץ אם נפל טיפת חלב על ברזל של סכין נכון להגעיל כי העליון מבליע כדי קליפה. בספר רבינו ברוך ממאענש״א (אפשר צ״ל מעשה) בחלב הדולק בנר והיתה הקדירה ריקנית ונפל מן החלב לתוך הקדירה והתירו כמאן דאמר עלאה גבר (לע״ד צ״ל תתא גבר). דגים שעלו בקערה שאכלו בה בשר מותר לאכול הדגים בכותח שיש בו חלב לפי שהוא נ״ט בר נ״ט ב׳ פעמים נבלע הטעם קודם שיכנס באסורא הבשר נ״ט בקערה והקערה בדגים ועדיין ב׳ טעמים הללו היתר ואין עוד טעמו הפולט חשוב טעם ולכך מותר לאכלם בחלב וכש״כ כשנתבשל במחבת מותרים לאכלם בכותח דאיכא ג׳ נותני טעם הבשר נ״ט במחבת והמחבת נ״ט במים והמים בדגים והכל התר ומותרים לאכול בכותח. אם כן קערות שאכלו בהם רוטב בשר והוא רותח והודחו במים רותחים במחבת חולבת שאינה בת יומא הקערות מותרות שלא קלטו רק טעם חלב שכלי שאינו בן יומו שהוא נ״ט לפגם וגם המחבת מותרת לבשל בה לפי שיש בה ג׳ נ״ט להיתר מן הבשר בקערה ומשם במים ומן המים במחבת ועדיין היתר כיון שאינה בת יומא ודוקא כשהקערות מקונחות שאינם מלוכלכות מן המרק של בשר קודם שהדיח דאז ליכא אלא פליטה אבל אם הקערה או המחבת מלוכלך בתבשיל של בשר או של חלב הכל אסור וכן הדין בירקות או קטניות או ביצים דינם כמו דגים שעלו בקערה אבל מחבת של גוים שיש בה נ״ט בר נ״ט מאיסור אסור ללוש מן המים שנתחממו עסת יהודי ובדיעבד שרי. ופסק בס״ה עלו וה״ה נתבשלו אבל נצלו בשפוד של בשר אולי יש להחמיר. צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח מ״ט אגב חורפיה בלע פירוש חריפות הצנון מפליט עיקר הטעם של הבשר הבלוע בסכין ונבלע בצנון ואינו קרוי נ״ט בר נ״ט ועוד הסכין אינו מקונח ואגב חורפא דצנון בלע טובא הילכך צריך ליזהר שלא לחתוך שומים ובצלים ולא ראשי כרתי שרוצה לאכול עם בשר בסכין חולבת או אפכא ואם עבר וחתך ונתנם בקדירה רותחת מותר לבטל טעם הסכין הבלוע בירק וצריך ששים בקדירה כשיעור כל הירק דחתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ששים כמוה ויכול להיות שאינו חולק בין בן יומו ובין שאינו בן יומו כדאמר גבי קורט של חלתות בסכין של גוים אסור אף על פי שסתם כלי גוים אינם בן יומו חורפיה מחלי׳ ליה והוי נ״ט לשבח אבל חתך קפלוט או כרוב אין צריך רק הדחה אין צריך ששים כמוהו. נראה לרבינו אשר דאין למחות לנוהגים היתר מבצלים ושומים וכרתי כי אם חלתית וצנון סתם כלי גוים אינם בני יומין משום ספק ספיקא ספק אם נשתמשו בו ביום ואם תרצה לומר נשתמשו שמא בדבר פגום. אם נמצא דם על קשר החלבון ולא עבר חוץ לקשר כלל זורק הדם ואוכל הביצה ואם נתפשט מאותו דם חוץ לקשר על החלבון כל הביצה אסורה. נמצא על החלבון מותרת על החלמון אסורה ואם אחר שנתבשל נמצא דם ספק דרבנן לקולא. ביצה שצלאה גוי מסקינן בפרק אין מעמידין כר׳ יוחנן דאסר וכן פסק האלפסי משום בשולי גוים וכללא הכי דביצה של עוף טמא או ביצה טהורה שיש בה אפרוח או ביצה שיש בה דם שנתבשלו עם ביצים אחרים בקליפה ובלא קליפתה הכל אסור עד שיהיה בו ששים מן ההיתר. ופירש רבינו תם דמן הדין ביצת עוף טהור אסור משום אבר מן החי אלא שמתיר הכתוב בפרשת שלוח הקן תקח לך בראוים לך ומקרא דבת היענה לאסור חלב של בהמה טמאה ודבש דבורים מותר פירש רבינו תם לפי שאינו יוצא מגופו אלא שמביאים עשבים בפיהם ומקיאות בכוורת למצוא לאכול בימות הגשמים ומה שאנו מוצאים איברים של דבורים בתוך הדבש אין להם טעם ואין לאסור דהוי להו כרגלי חמור דמותרים* [*עיין בב״י סס״י פ״א וכנראה ר״ל חניליש.] ודבש בכל דבר הוי נ״ט לפגם. לוקחים בצים מן הגוים ואין חוששים משום נבילות משום טריפות ובלבד שיאמר הגוי של עוף פלוני הם. ואנו לוקחים ביצים מן הגוים אף על פי שאין אומרים של עוף פלוני לפי שאנו סומכים על רוב ביצים המצוים בינינו שהם עוף טהור ומה שאוכלים קוכלי שנילושו בביצים רובם נילושו בביצים שלימות וגם רוב ביצים אין בהם דם. ואם אפה גוי עסתו של ישראל ולא חתה ישראל בגחלים ולא השליך בתנור קיסים אפילו בדיעבד אסור משום בשולי גוים וצריך ליזהר אם ימכרנה לגוי שמא יחזור וימכרנו לישראל כדאמר פרק כל שעה גבי האי ארבא דטבעא בחישתא ואם ספק נתן קיסם ספיקא דרבנן ולקולא. נשמעתי שכל זמן שהפת בתנור יכול להכשיר התנור וכן אם לא הספיק לתת פתו בתנור בערב שבת וקדש היום ולא הכשיר טוב הדבר למוכרו לגוי בדבר מועט והגוי אופה בשבת גם שמעתי אם שכח ולא הכשיר התנור והוציא הפת אם יודע שהפת ישביח יחזור לתנור ויחממיהו. אכל גבינה מותר לאכול בשר מיד רק שיעשה קינוח והדחה ומפר״ח ורש״י קנוח והדחה. ר״י הבחור היה נוהג אחר גבינה משים אצבעו בפיו ומדיחו יפה ואחר עושה קינוח בפת ורבינו יהודה מפריש כתב שהיה נוהג ר״י הזקן ששורה במים או ביין ואכל וזה עולה לשתיהם וצריך נטילת ידים בלילה לכל הפחות, אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה פירוש עד סעודה אחרת שכן היה נוהג מר עוקבא אף על גב שר״י פירוש שאינו מדבר בסעודה שרגילין לאכול ערבית ושחרית אלא מיד אפילו סלק השלחן ובירך שלא חלקו חכמים ומכל מקום נהגו העולם כמיימוני דהיינו שש שעות ובין תבשיל לתבשיל הדחה רשות אבל ממשות גבינה צריך קנוח והדחה, כתב סמ״ק אף לדברי האוסרים גבינה אחר בשר אפילו על ידי קנוח והדחה היינו דוקא בשר בעין אבל תבשיל של בשר צלול מותר לאכול גבינה על ידי קינוח והדחה. כתב רבינו תם על החמאה נראה לי היתר גמור מאותן הגוים ההולכין לגבן ואפילו אם ערבו בה נסיובי דחלבא דקאי זיהרא ביני איטפי יבש שרי ובד׳ ימים יבש ואותם שלא ערבו מותרות מיד ואם ספק ערבו ספיקא דרבנן ולקולא גם כי נסיובא דחלבא אינו כי אם לאחר הגבינה והולכין לגבן אין מערבין בו דבר טמא דלא קאי סמ״ק כתב דאין חילוק להתיר חלב שחלבו גוי לצורכו לאותן שמתאכסנין בבית הגוי ואין להקל והמחמיר תבוא עליו ברכה. כתב הר״ם מלונדריש איסור גמור שאין רגילות לקחת קרימא הוא שומן החלב מחלב שחלבו גוי. אין מעמידין בעור קיבת אלא בקיבה עצמה ובקיבת שחיטת נכרי וכשרה שינקה מן הטריפה וכל שכן טריפה שינקה מן הכשרה מאי טעמא חלב המכונס בעור פירשה והמשנה שאוסרת קיבת כשירה שינקה מן הטריפה היינו חלב צלול ממש ואין ליקח מקיבת בהמה שהרג הגוי משום הרחק מן הכיעור ואם הקיבה נמלח בעורה אסור לפי שהחלב קולט טעם העור והוי ליה בשר בחלב אף על גב דצונן הוא ר״י התיר גבינות ששכחה בדפוס שחתמו בו הגבינות בבית הגוי ולא חייש שמא זייף הגוי וחתם אחרות באותו דפוס כי עיקר הטעם כר׳ יהושע שאמר משום גילוי ואין אנו נזהרים משום גילוי ולא טרח ומזייף הקפיד רבינו תם על אחד שהיה מספיק לבא לפעמים בעת החליבה או במקצת החליפה. הורו הגאונים שגבינות הגוים אסורות במקום דליכא טעמי כלל אטו במקום דאיכא טעמי אסור. חלב שחלבו גוים ואין ישראל רואהו אף במקום שאין בהמה טמאה בעדר אסור דלא ליפוק מיניה חורבה ופורץ גדר יש׳ וכן כתב רש״י וגם רבינו תם היה מתיר לר׳ אליעזר משזינא שהית השפחה חולבת בלא ראיה אף על גב שהיה הדבר מכוער לעשות לכתחילה ומו׳ רבינו שר שלום גאון היכא שיודע שאין דבר טמא בעדר שמותר וגם רבינו שמחה התיר בסדר עולם שלו חדא שאין דבר טמא בדיר ועוד דמירתית הגוי מה שנהגו להגעיל דפוס של גוים לתקן הגבינות אם הדפוס בן יומו ממליחא ור״י כתב דמותר דמלח אינו מפליט מה שבלוע בעץ. כתוב בה״ג ההוא חוותא שאיתחיט ונמצא טריפה שרי למיכא כמכא דעבדו מיני קמי תלת יומי וכן פסק רשב״ם דאין להתיר כל דבר הנעשה תוך ג׳ ימים מאותה כבשה שנמצאת טריפה וכן פסק רבינו ברוך דמאחר שכמה טריפות משום חומרא אם כן הוה ספק ספיקא ספק טריפה גמורה ואם תמצא לומר טריפה שמא השתא איטרפא ויש אומרים כל י״ב חדש ולא קיימא לן הכי:

דיני ביטול בשר בחלב
אם הכניסו כף חולבת תוך קדירה של בשר רותח או להפך יש לשער מכל מה שנכנס בקדירה שאין לשער כמה יצא ממנה אבל מה שלא נכנס בקדירה אין צריך לבטל אפילו היא של מתכת. הרי לך ו׳ דינים:

א׳ כף חולבת בת יומא בקדירה של בשר אם יש שם ששים ממה שתחב בקדירה הקדירה והתבשיל מותרים והכף אסורה מפני שבלוע מבשר בחלב ואם אין ששים בקדירה הכל אסור אפילו בהנאה ואסור ליתן לשפחה או לכלב והכלי שנאסר מותר להשתמש בו צונן. ב׳ אם אין הכף בת יומא הכל מותר אפילו אם אין שם ששים אבל הכלי מכל מקום אסורה. ג׳ כשבא החכם להתיר האיסור שנפל בששים צריך לחקור אם לאחר שתחב הכף בקדירה נתנו בו מים בקדירה שמתחלה לא היה בו שיעור ונאסר המים ומים ששמו אח״כ אין מצטרפין. ד׳ אם נשפכו המים שבקדירה וספק היה בו ששים אם לאו לדברי רש״י דדנראה טעם כעיקר דאורייתא דנין להחמיר נפיק ליה ממשרת והיכא דספק ואינו יודע לשער שאינו בקי אינו קרוי ספק ואין להתיר אפילו לפירוש רבינו תם דפירש טעם כעיקר דרבנן סבירא ליה משרת אסמכתא. ה׳ אם בשל בקדירה של איסור אם היא בת יומא התבשיל כולו אסור שהרי אין בתבשיל ששים מן הקדירה דמשערינן כאלו כל הקדירה כולו חתיכה דאיסורא דלא ידעינן כמה בלעה ודיינינן לחומרא אבל אם אין הקדירה בת יומא התבשיל מותר דנותן טעם לפגם מותר אבל לכתחלה אסור לבשל בקדירה אף על גב שנותן טעם לפגם כדאיתא שלהי עבודה זרה דגזרינן שאינה בת יומא אטו בת יומא. ו׳ כתב רבינו ברוך שצריך לחקור אם הוחמו מים או דבר אחר בתוך הקדירה שאינה בת יומא כשחכם בא להתיר תבשיל המבושל בתוכו יש לחקור אם הוחמו בו המים בו ביום או מעת לעת. שכך שוים המים כמו אם היה איסור ונעשית הקדירה בת יומא שכל המים נעשו נבילה כיון שלא היה ששים מפליטת הכלי שבכל הקדירות וחזרו ונבלעו אבל היתר בהיתר אין הדין כן כגון בשר בכלי של חלב או איפכא אין הדין כך לפי שיש בהן ג׳ נותני טעם הטעם הראשון נכנס בכלי ומשם במים וחזר ונבלע בכלי הרי ג׳ להיתר. בצרפת נוהגים נותן טעם לפגם מעת לעת ומיהו בזה המלכות כרש״י ורבינו תם לינה אחת וריב״ם אחיו של רבינו תם לילה אחת. אמר ר״י מקורביל בשר שהעבירו ברותחין ונתנוה בקערה חולבת בת יומא שרי לגמרי אפילו כלי שני לא הוי, בסמ״ק כתב דאם נפל טיפת חלב בקדירה ויש בה ששים ויודע ונתבטל וחזר ונפל ואין בהם כדי לבטל דהראשון אינו חוזר וניעור כיון שיודע ונתבטל כבר והתוספות דחוזר וניעור. מעשה שנמצא קערה חולבת בת יומא עם קערות בשר כולם נקיות ולא רצה לאסור הקערה חולבת. בסמ״ק כף שתחבוה ב׳ פעמים בקדירה צריך ב׳ פעמים ששים וראיה מפרק ב׳ דתרומה, והר״ר יוסף ממוצידאן בשם חמיו הר״ר ברוך מבזנטי אמר שאין צריך כי אם פעם אחת כי אין ראיה דומה לנדון. בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טריפה. יש ג׳ עצמות בירך אותו עצם שהוא למטה מן הארכובה לצד הרגל אם נחתך לגמרי כשר וארכובה טריפה כי שם מקום צומת הגידין ויש לחוש שמא נפסקו הגידים אפילו לא נשבר העצם ולא יצא לחוץ ולמעלה מן הארכובה עד כדי רוחב העצם האמצעי הוי דין ארכובה וצומת הגידים ובשור גדול הוי צומת הגידים עד ד׳ אצבעות למעלה מן הארכובה ומשם ולמעלה כל אורך עצם האמצעי נוהגין בו דין אחר אם נשבר העצם ולא יצא לחוץ שהעור שלם כשר בין בעוף בין בבהמה אבל חותך האבר ומשליכין אותו כדין איברין המדולדלין ואם נשבר ויצא לחוץ טריפה הבהמה או העוף ובבוכא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה אין אנו בקיאין ונהגינן לטרוף כל ספיקא בבוקא דאטמא וצומת הגידים היינו דדוקא ברגלים של אחורי הבהמה אבל רגליה שלפניה לא שייך שום טריפות אפילו נחתכו תוך צומת הגידין כדאמר רב הונא פרק אלו טריפות גבי בעלת שלש. ויתר או חסר הוי כמו נחתך או נשבר אצל הגוף או נשבר גף העוף שהוא כשר בכל מקום אבל בגוף העוף טריפה דחיישינן שמא ניקבה הריאה דזהו הפקה. כל יתר כנטול דמי גבי דריאה וגבי רגלים פירש רש״י דיש לו רגל יתר כאלו נטל אחד מרגליה והרי אין לה כי אם רגל וטריפה וכן היה קבלה להם ור״י פירש כל יתר כנטול דמי דווקא כשהייתה דביקה וסמוך לרגל וכיון דההיא איתר כנטול דמי הוי כאלו נחתך הרגל במקום שדבוקה אותה היתירה וכן גבי ריאה היכא דלא קימא בדרא דאוני חשבינן כאלו נטול והוי נקב. אמר רבי מרה שניקבה וכבד סותמתה כשירה כתב רש״י היכא דלא משתכח מרה כלל או משתכח שתי מרות כשרה דמרה לאו אבר הוא אך אם נקבה שלא כנגד הכבד טריפה. פסק האלפס וז״ל כדאשכחא ב׳ מרות איכא מדרבנן דאמרי טריפה ואיכא דמקילי ואנן לקולא עבדינן וכי לא משתכח כלל כשירה דלאו אבר הוא דמרה זו לזו אף על גב דניקבא פירוש כנגד הכבד לא מעלה ולא מוריד אבל שלא כנגד הכבד טריפה. כתבו ר״י סגן לויה ור״י בר יהודה שירך החיות צריך לנקר כמו ירך שור או שה הגיד ושומן הגיד וכל דין ניקור ואם יש אדם שמפטפט ראוי לנדותו ונוטה לצד מינות כי לא חלקו רבותינו בין לחיה לבהמה אלא בחלבים הקרבים לגבי המזבח כגון חלב המכסה הקרב וחלב הכליות אבל גיד הנשה וכל הבא מכוחו אסור כשל בהמה. בה״ג האי מאן (נ״ל שחסר וכצ״ל דאטוי רישא) צריך לאיתנוחי אבי שחיטה לתחות כי היכא דתזוב דמה והיכא דאישתלי והפכה מוקרא הוא דאסור באכילה רישא גופא שרי ר״ל המוח אסור מפני שמבשל המוח וכן ברגלים מה שמבושל בתוך הטלפים. מחט שנמצאת בריאה והריאה הובאה לפנינו קיימא לן כרבנן דמכשירי בין בקטניתא בין באלימתא ואפילו קופא לבר רק כשנפח הריאה ולא יצא הרוח וההיא דר׳ אמי מחט דאישתכח בדרא דאוני ר׳ אחאי לא בא לפניו כי אם חתך אחד אבל כשבאה לפנינו שלימה ונמצא המחט בתוכה אפילו נתאכל סביב כשרה ואין בכך כלום דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון, אמר רב אשי חזינא אי קופא לנו פירוש ראש המסמר שהוא גדול בתוך הכבד כשרה כי ודאי דרך הקופה והסמפון בא לתוך הכבד דאי דרך הושט אל הכבד לא היה העבה נכנס בכבד ואי קופא לבר טריפה דנקובי נקיב ובריאה אין חלוק בין קופא לבר או קופא לגאו בכל ענין כשרה משום דסמפון הריאה רחב ויש לו חלל גדול גם יש מכשירים במחט הנמצא בריאה והריאה לפנינו הובאה שלימה. ומחט הנמצא בהמסס או בבית הכוסות כשרה אחר שאין המחט ניכרת בחוץ ונקב מצד אחד כשירה לא שנא עובי בית הכוסות ולא שנא בהמסס דאמרינן דרך פנים בא ואוכלין ומשקין דחקוה אבל ניקבה זה כנגד זה טריפה מה שאין כן בושט דאפילו זה שלא כנגד זה טריפה ואם יש מחט מבפנים ונתחב בבשר ויש קורט דם כנגדו מבחוץ טריפה דאם אין שם מכה מבחוץ קורט דם מהיכן בא גף העוף שנשבר אצל הגוף אם יצא האבר לחוץ הכל אסור ואם לא יצא לחוץ האבר אסור והגוף מותר. המסס ובית הכוסות שניקבו זו אצל זו כשירה כי נדבקים יחד וכל אחד סותם חבירו ואם נקבו המסס ובית הכוסות לצד החלב אינו סותם דחלב טמא אינו סותם דלא מיהדרו ואפילו בחלב חייה דטהור והדרא דכנתא דניקבו זזה לזה כשר דחבירו סותם או השומן או הבשר אך הטבחייא אינו סותם דהחלב עשוי כמו חוטי ואינו סותם וגם בריאה שבסרכה בשומן חלב רחוק ממנו ולא מיהדרו. אמר רב נחמן אין מניחין כלי תחת הבשר כשצולהו אצל האש עד שתעלה תמרתו ואז נגמרה צלייתו ומיירי בבשר שלא נמלח או לא שהה שיעור מליחה קודם שנתנו על האש. ביצה שצלאה גוי אסורה כר׳ יוחנן ודגים קטנים שמלחן גוי או ישראל ובא גוי וצלאן מותרים וכן דג מליח דהלכה כחזקיה ובר קפרא. אם נתבשלו ביצי עוף טמא עם ביצים טהורים מותרים ואם קלופים אסורים אבל ביצה שיש בה אפרוח שנתבשלה עם אחרות כולן אסורות. ובני מעים אמרינן בנדרים דאכלינין לאו בר אינש ואפילו אינה ראויה להתכבד ומכאן הורה ר״י על קרקבן של תרנגולת טריפה שנתערבה עם קורקבנים כשירה שבטלה ברוב וכן לענין טבחייא ובני מעיים אמנם לא רצה להתיר לאדם אחד נטלו הכליות לגמרי כשירה אבל הקטינו בבהמה דקה עד כפול ובגסה עד כענבה ומעשה בא לפני רש״י בטלה שלא היתה לו אלא כוליא אחת והתירו ואמר דוקא הקטין אבל נטלה כלה כשירה. בן פקועה שנמצא בבהמה בין חי בין מת והפריס על גבי קרקע ושחטו אמו והוצרך לשחוט הבן פקועה והשוחט בהמה ונמצאת טריפה ומצא בה בן חי שוחטו ומותר. אמר רבא נותן טעם לפגם מותר הלכך נראה אם בשלו בשר בקדירה של חלב או בשר בקדירה של גוים ואנו יודעים בודאי וברור שלא בשלו בה באותו יום מותר ואני הקטן מעיד שכל רבותינו שבשפירא רבינו שמריה רבינו יצחק והרב רבינו מאיר והר״ר אברהם והר״ר יצחק הלוי ומורי הגדול הריב״ק ואבא מרי הריב״ק אין מתירים נותן טעם לפגם משום נדר אף על פי שעל פי ההלכה מותר ויש שהיו רוצים שאין להתיר נותן טעם לפגם בכלי גוים. מעשה היה ומצאו מחט תחוב תוך חאלל של ביצים ואסרו התרנגולת מטעם שהיה בחלל הגוף וחיישינן לנקיבת דק או וושט. אמר רב ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים הוא הפנימי או זה בלא זה כשר והא דמכשרינן כשניקב הקרקבן והכיס קיים היינו דוקא שניקב מחמת חולי בלא מחט אבל נמצא מחט בחיצון אפילו לצד חוץ אף על גב דפנימי קיים טריפה ממה נפשך אם המחט בא לחוץ הרי נקב הושט ואם דרך הפנים עם המאכל הרי ניקב הפנימי ועבר וניקב גם את החיצון. רבינו אליעזר ב״ר נתן ורבינו אפרים מרייצבורק כתבו שאם נאסרה הקדירה לפי שלא היה בה ששים דהיתירא לבטל האיסור ולקחו מן הרוטב ונתנו בקדירה של היתר ואין בה ששים כנגד אותה שנתנו בה מאותה הקדירה שנאסרה כבר וכתבו שאין רוטב איסור נאסר אלא לפי חשבון מדומע האיסור שאם היה ביורה שיעור מ׳ או נ׳ היתר ולא נחשב כל הרוטב איסור אלא לפי חשבון מ׳ או נ׳ כדאיתה פרק קמא דתמורה אין הנדמע מדומע אלא לפי חשבון ורבינו תם חולק דבכולא משערינן ומה שהספר אומר מיירי בדבר יבש:




אין פרושים.

לפרש

כדי לפרש צריך להתחבר.